“אחותי אמרה שאמא לא תסבול יותר”; ראיון חשוף במיוחד עם יוצרי ברדק ששורפים את הרשת

זה היה ביתי

מני: “נולדתי בירושלים, כעת אני בגלות בבני ברק, אבל מגדיר את עצמי ירושלמי עד היום. משפחה חרדית מהר נוף, חסידי גור, אבל חסידים מודרניים. אבא שלי ואני התחנכנו בישיבות ליטאיות. למדתי יום שלם עד שהתחתנתי, בגיל 24, ואחר כך המשכתי ללמוד רק חצי יום. ותוך כדי כל זה, לאט לאט פיתחתי את יכולותיי כעורך וידאו. התחלתי עם העניין לפני החתונה, אבל זה תפס כיוון יותר רציני אחריה. מיד אחרי החתונה עשיתי תואר ראשון בתקשורת ופרסום ולמדתי קולנוע, והיום אני מרצה בתחום.

“ככל שחלף הזמן התמקצעתי יותר ויותר, והיום ברוך ה’ אני עושה דברים גדולים, בעיקר בציבור החרדי אבל לא רק. כשעושים אצלי פרסומת מצד אחד נהנים מכך שאני בקיא ברזי הקולנוע, ומצד שני מזה שאני שרוי בעולם החרדי מבטן ולידה ומכיר אותו לפני ולפנים”.

אמא

אפי: “כשהייתי בן עשר התייתמתי מאמי. אמא הייתה חולה במחלה במשך שלוש שנים, ובסופו של דבר נפטרה. לאחרונה ראיתי תעודות שלי מהשנים ההן. עד כיתה ג’, לפני שאמא חלתה, היו לי תעודות מצוינות. אחר כך אפשר לראות שפחות. בחשבון לאחור אני מבין שמאז שאמא חלתה, חלה אצלי התדרדרות משמעותית בלימודים.

“מיד אחרי שאמא חלתה, הבית התחיל לרעוד. הזכרונות מהשנים ההן לא פשוטים. במשך הרבה לילות, כמעט רוב הזמן, ישנו מחוץ לבית. ובכלל, לא כל כך ידענו מה קורה. וגם אם סיפרו, לא תמיד הבנו. אמא לא רצתה להתאשפז, אז אבא פתח לה סוג של בית חולים בבית. וזה לא מקום נעים עבור ילדים. לפעמים גם חצי שנה לא הגענו הביתה. אחיות שלי היו באות לבקר אותי איפה שהייתי, כי כמעט לא הגעתי הביתה.

“אבא שלי אדם מאוד חזק, והמשפחה חזקה, ותמכנו אחד בשני. תודה לאל, הבית לא התפרק. בגיל צעיר יחסית הלכתי ללמוד בפנימיות. גם אז המצב היה אחרת. היום כשיש יתומים, יותר יכולים לעזור להם. למדתי בתלמוד תורה של 1500 ילדים, ורק אני ועוד אחד היינו יתומים. לא כל כך ידעו איך לעזור לנו.

“היו המון רגעים קשים, אבל הרגע הכי טראומתי עבורי היה הרגע שבו הודיעו לי שאמא נפטרה. כמה חודשים לפני שהיא נפטרה לראשונה חשבתי על זה שזה יכול לקרות, ואמרתי שאם זה יקרה אז בטח לא אבכה. זה היה ביום שישי בבוקר, אמרו לנו שהיום לא הולכים לחיידר. שעתיים אחר כך גיסי ואחותי באו לאסוף אותנו, והתחלנו לנסוע. היינו אמורים להיות שבת באופקים, חשבתי שנוסעים לשם, וכל הדרך אני רואה שאחותי עם פרצוף קודר. בשלב מסוים היא הסתכלה עלי ואמרה לי: ‘ה’ עשה שאמא לא תסבול יותר’. צעקתי ‘יש’, כי חשבתי שהיא הבריאה. שנייה אחר כך הביאו לי טישו, אז הבנתי שלא פירשתי נכון את מה שקרה, ואמא נפטרה.

“במקום לאופקים הבנתי שנוסעים הביתה, וכשהגענו שכבנו כולנו עם אבא במיטה והוא ליטף אותנו. שם קיבלתי את הסתירה, את הבום הגדול. אחר כך, לאט לאט, זה טבע החיים, אתה מתחיל להתרגל. יחד עם זאת, במובן מסוים, כשאתה גדל זה דווקא נהיה יותר קשה, כי אתה יותר מבין ויותר מתגעגע. וכן, החוסר מורגש עד היום. זה כמו לאבד איבר בגוף. זה משהו שכל הזמן חסר. כמה שאתה גדל ומתחספס, כלום לא עוזר. התחתנתי, ב”ה יהיו לי ילדים, ואמא תמיד תהיה חסרה.

“לפעמים שואלים אותי אם יש קשר בין הפטירה של אמא לבין זה שאני עוסק בהומור, ואני לא יודע לומר בדיוק. יחד עם זאת, אני בהחלט יכול לומר שכל החיים הייתי צריך להיות מאוד נחמד ומצחיק כדי לקבל אהבה. ויותר מילד רגיל. זה בוודאי נכון. הגעתי למקומות קשים, אז הרגשתי צורך לבלוט. ובכלל, הומור היה עבורי הרבה פעמים דרך להתמודד עם הקושי. כשאתה ילד קטן, ובאים לנחם אותך שלושים ילדים מהכיתה, אז אתה יכול לעשות להם צחוקים וזו מעין בריחה. שורה תחתונה אין לי תשובות ברורות בנושא הזה, וגם ככל שעובר הזמן – מתגלים לי בהקשר הזה דברים נוספים”.

צעדים ראשונים

מני: “יש רגע אחד שאני זוכר, שנתן לי חשק לגדול לעסוק בתחום הקולנוע. ובמיוחד בעזרת הומור. יצרתי סרט קומדיה של חצי שעה עבור ישיבה שלמדתי בה, שהוקרן באחת החופשות של אותה ישיבה. הסרט יצא מעולה, נכחתי בהקרנה, ואני רואה מולי 300 בחורים ואברכים נשפכים מצחוק ממשהו שעשיתי. את הרגע הזה אני לא אשכח בחיים. תמיד הסתכלתי בקנאה על סטנדאפיסטים מצחיקים. בן אדם עומד על במה, מרוויח כסף, וגם מצחיק אנשים. והנה, עכשיו אנשים צוחקים בזכותי.

“ההנאה הזו, לשמוע אנשים צוחקים בזכותך, היא מדהימה. זה לא רק שהחבר’ה באו אחרי הסרט ואמרו: ‘שמע, היה כיף’. זה הרבה מעבר לזה. אתה רואה אותם ממש נקרעים. ברגע הזה ידעתי שזה מה שאני רוצה וצריך לעשות בחיים. לאחר מכן לא עסקתי בהומור כמה שנים, אבל תמיד רציתי לחזור לזה, והנה עכשיו ב”ה זה קורה ובגדול”.

אפי: “גם ההתחלה שלי עם עולם המשחק והצילום קשורה בישיבה. אחי הגדולים למדו לפני בישיבה שבה למדתי, ישיבת רש”י, הם כישרוניים בתחום המשחק, אז לא פעם השתתפו בהצגות של הישיבה, כמו בפורים וכו’. כשהגעתי לישיבה באופן טבעי התחלתי גם לשחק, וראש הישיבה עודד אותי בכך. יום אחד ראש הישיבה קרא לי, סיפר לי סיפור שמופיע בגמרא, וביקש שאספר אותו גם לאחים שלי. בגמרא מסופר על משפחת לווים שפתאום החליטה שהיא לא רוצה לשיר יותר, ובאותה שנה כל בני המשפחה מתו. הרב המשיך ואמר שבן אדם צריך לדעת שאם יש לו כישרון מסוים זה לא בטעות, זה כמובן בכוונת מכוון מאת הקב”ה, וצריך להשתמש בו לדברים טובים. הרב הוסיף ואמר שמי שלא יעשה זאת, יכול להיתבע על כך משמיים”.

הצלחה משחררת

מני: “אחת הסיבות שבגללן הסרטונים של ‘ברדק’ כל כך מצליחים היא שפשוט חסרים בציבור הדתי והחרדי סרטונים הומוריסטיים שנעשים ברמה גבוהה. ההצלחה באמת גדולה ומפתיעה. למשל הסרטון הראשון עם ‘אייזנבאך’, זכה ל-800,000 צפיות רק בטיקטוק. הציבור החרדי אוהב לצחוק ויודע לצחוק, מדובר הרבה פעמים באנשים חדים ומשופשפים מאוד, ולכן זה קורה הרבה ברמה האישית, אבל חסר ברמת הסרטונים, הצגות, מערכונים וכו’. אנשים משופשפים מאוד וחדים מאוד.

“מעבר לכך, גם קשה לעשות הומור טוב. זה אולי הז’אנר הכי מסובך בתחום. לפני שעלינו לאוויר השקענו כשבעה חודשים בסרטונים שלנו. והיו לנו סה”כ כמה בודדים. דבר נוסף שבגללו הסרטונים שלנו מצליחים הוא שלכאורה אנחנו פונים לחרדים, אבל אנשים מכל המגזרים מתחברים למה שאנחנו עושים. הומור טוב זה הומור שעובד למגוון רחב של אנשים. אני למשל מאוד אוהב את סיינפלד, ותראה איזה מגוון רחב של אנשים אוהב את החומרים שלו. אנחנו מקבלים תגובות נהדרות מחרדים, דתיים, וגם מחילונים. וכמובן כמובן, כמעט שכחתי, מחוזרים בשאלה.

אפי: “מעבר לכך, סיבה נוספת להצלחה של ‘ברדק’ היא ששיתוף הפעולה בינינו עובד מצוין. אפי לא למד משחק אבל הוא שחקן בחסד עליון, ויחד עם זאת גם השחקן הכי טוב בארץ יצא פחות טוב בסרטון אם הוא לא יעבוד עם במאי טוב. תודה לאל בורכנו בחבילה שלמה של יכולות משחק, כתיבה, צילום, עריכה, בימוי, סאונד, וזה מאוד עוזר לאיכות הסרטונים והצלחתם. בנוסף לכל זה, ובלי להרחיב בפרטים, הכל מאוד מסודר אצלנו ומגובה בהסכמים. לפני שיצאנו לדרך סיכמנו דברים בינינו, וזה מאוד עוזר”.

עול תורה ומצוות?

אפי: “הרבה פעמים שואלים אותנו אם המחויבות שלנו להלכה מגבילה אותנו, ולדעתי ההפך הוא הנכון. היא בעיקר מועילה. אנחנו מייצרים סרטונים בעיקר עבור הציבור החרדי ואנחנו די היחידים שעושים את זה, ובגלל שאין לנו תחרות זה עוזר לנו לעשות את הדברים עם פחות לחץ מאחרים שכל הזמן מתחרים בקולגות. מעבר לכך, הנאמנות להלכה ממקדת אותנו במה מותר ומה אסור וזה עוזר לנו לעשות תוכן איכותי וגבוה, ולא גס וזול.

מני: “באחד השיעורים שלנו בלימודי הבימוי, המרצה ביקש ממנו להעלות הצגה תוך עשר דקות. הצגנו משהו, אבל הרעיונות לא היו משהו. כמה דקות לאחר מכן הוא נתן לנו את אותה משימה, אבל הפעם נתן כמה הגבלות. אמר שההצגה חייבת לכלול כך וכך דברים, ואסור שתכלול כך וכך דברים. ומה שקרה זה שפתאום הרעיונות היו מעולים. כי הרבה פעמים דווקא כשמגבילים אותך אתה נהיה מאוד חד וממוקד. ואנחנו מודים לה’ גם על זה”.