פעם, כדי לרכוש ידע היה צריך בעיקר לקרוא ספרים. היום, בעידן המסכים, צריך רק לשבת מול המרקע והכול ייכנס פנימה. אז מה הבעיה? אחד החסרונות הגדולים שהביאו הטלוויזיות והמחשבים הוא הרדידות. כשקוראים ספר או משוחחים עם מישהו אפשר להעמיק, לשאול ולהתלבט. כשבוהים במסך לעומת זאת, התוכן זורם למוח מהר ולא תמיד אפשר לסנן ולברור את הטוב מן הרע.
מלבד הבעיה הזאת, אנו הצופים נעשים פאסיביים. אנחנו מתרגלים לכך שמגישים לנו את המידע בכפית לפה. “מאמץ”, “סבלנות”, “חזרות” ו”התעמקות” הופכות להיות מילים לא מוכרות בסביבתנו.
ההרגל להביט במה שקופץ לפני העין מיד ולא מעבר לכך מותיר אותנו רדודים ושטחיים. לך תסביר לילד בבית ספר יסודי שרואה שחקן עם חיוך של מיליון דולר ווילה יוקרתית בקליפורניה, שהחיים שלו הם לא בדיוק החיים הטובים. לך תסביר לנערה בכיתה י’ שאהבה בין איש לאישה היא לא טלנובלה.
השטחיות הזאת שבמבט החיצוני והמיידי יוצרת גם פיזור. בגלל חוסר היכולת להעמיק בתחום אחד לאורך זמן, מתחילים לרפרף פה ושם, ממצים במהירות, “זורקים” והולכים על משהו חדש.
מתפזרים לכל הכיוונים, נמצאים במיליון מקומות בו זמנית אבל בעצם לא נמצאים באמת בשום מקום. כך אנחנו יכולים לדבר עם חבר שיושב לידינו, לשלוח הודעה ב”וואטסאפ” ולצפות בטלוויזיה בעת ובעונה אחת. אבל האם אנחנו מקשיבים למי שמדבר אתנו באמת?
צריך להתרגל למבט יותר סבלני, מעמיק, פחות פלקטי ושטוח. צניעות היא לא רק לבוש והתנהגות מכובדים אלא גם מבט פנימי על הזולת, מבט שלא שופט רק על פי מראה עיניים “כי האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב”.
אם נבקש להעמיק יותר ולקנות מבט כזה, יש סיכוי שהעומק יגיע בחיינו למחוזות נוספים.
