He

Fr

Es

Ru

En

רץ לקידוש לבנה והתנגש באדם שבידו בקבוק יין

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

במוצאי תשעה באב התקיים מעמד גדול של אמירת קידוש לבנה. כידוע, על אף דעת הרמ"א (אורח-חיים תכו, ב) שאין לקדש במוצאי תשעה באב, נהגו ברוב הקהילות הקדושות לומר את ברכת הלבנה בלילה זה, כפי שהובא במשנה-ברורה (יא), אולם יש לטעום ולהסיר את נעלי התענית קודם קידוש הלבנה. בעקבות זאת נוהגים בשכונתנו לומר את ברכת הלבנה כשעה וחצי לאחר סיום הצום. ברכת הלבנה נמשכת זמן מועט, ועל כן צריכים האנשים להקפיד להגיע בשעה הנקובה, בה הציבור מקדש את הלבנה.

השנה אירע מקרה בו אדם מיהר לבית הכנסת לקידוש הלבנה במוצאי תשעה באב. בעקבות כך שרץ בזריזות, התנגש בלי כוונה באדם שהחזיק בקבוק יין. כתוצאה מכך הבקבוק נפל לארץ ונשבר. אותו אדם שרץ שואל האדם האם עליו לשלם, שהרי הוא רץ לדבר מצווה?

נאמר במשנה במסכת בבא קמא (ג, ו):

שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים, אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצים, והזיקו זה את זה – שניהם פטורין.

על כך מבואר בגמרא (בבא קמא לב, א):

אחד רץ ואחד מהלך – פטור: בד"א – בע"ש בין השמשות, אבל בחול, אחד רץ ואחד מהלך – חייב… אמר מר: ומודה איסי, בע"ש בין השמשות שהוא פטור, מפני שרץ ברשות. בע"ש מאי ברשות איכא? כדרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: בואו ונצא לקראת כלה מלכתא.

יש לעיין האם ההיתר לרוץ בערב שבת הינו בגלל שרץ לדבר מצווה, והוא הדין בכל מצווה, או שזהו דין מיוחד לערב שבת.

הרא"ש (יא) ביאר שאותו אדם פטור מכיוון שהוא רץ לטרוח ולהכין את צרכי השבת. נחלקו המפרשים האם ההיתר הוא דווקא כשרץ להכנות שבת. הנימוקי-יוסף (טו, ב בדפי הרי"ף) הביא בשם הרמ"ה שהפטור הוא דווקא כשרץ לצורכי שבת, ואילו לדעת הרמב"ם (חובל ומזיק ו, ט) בערב שבת ישנו היתר לרוץ כדי שיהא פנוי (לפי הבנת הסמ"ע, חושן-משפט שעח, יא)[1] ואף אם זה לשאר הצרכים (תוספות-יום-טוב ג, ו) שכן צריכים האנשים ביום שישי להיות זהירים יותר, כיוון שהבריות ממהרים בעיסוקיהם ורצים, וכולם יודעים שזהו הזמן בו כולם רצים לצרכי שבת, ועל כן היה על הניזק לשמור את עצמו שלא יוזק.

מעניין לראות את סברתו של החוות-יאיר (רז) לסיבת הפטור. החוות-יאיר מבאר שכאשר אדם הזיק באונס – חייב הוא לשלם רק אם אירע הדבר ברשות הרבים או ברשות חבירו, אך אם היזק זה אירע ברשותו של המזיק – הרי הוא פטור, כיוון שרשאי האדם לרוץ ברשותו כמה שהוא חפץ. על כן, אדם הרץ ברשות הרבים לצורך מצווה – נחשב כרץ ברשות. כלומר, יש לו רשות לרוץ ברשות הרבים לצורך כך ולכן הוא פטור. ועיין במנחת-שלמה שביאר שהפטור הוא בנזק שקשה למונעו.

המרדכי (רמז לט), והגהות-מיימוניות (חובל ומזיק ו, ט) ביארו שכל הפטור הוא דווקא ברץ לכבוד שבת בבין השמשות, כיוון שאין לו פנאי וממהר להכין את צרכי השבת, אולם הרץ לשאר המצוות – חייב אם הזיק, כגון אם רץ לבית כנסת ופגע במשהו בדרך. ועיין עוד בשו"ת עונג-יום-טוב (אורח-חיים ט), שביאר כי כל הפטור הוא רק במצווה זו של רץ בערב שבת בין השמשות, כיוון שיש מצווה לרוץ, כפי שאומר רש"י (בבא קמא לב, ב, ד"ה 'בואו'): "כאדם המקבל פני מלך", אולם הרץ למצווה אחרת – חייב.

לעומתם, כותב הים-של-שלמה (כג) כי כל מצווה שהאדם רץ אליה – נחשבת לריצה ברשות, וממילא הדין הוא שפטור. אלא שעל פי זה צריך לומר שדברי הגמרא שרץ בערב שבת – פטור, מיירי אפילו בלי ראיה. כלומר, כיוון שכולם רצים לפני השבת להכין את צרכי השבת, ברור שזוהי מגמת הרץ והוא אינו צריך להוכיח, אך מי שרץ בשאר הזמנים – עליו להביא ראיה שהוא רץ בשביל מצווה.

השולחן-ערוך סתם את דבריו, ואילו הרמ"א (חושן-משפט שעח, ח) פסק במפורש כנימוקי-יוסף והמרדכי, הסוברים שכל הפטור הוא ברץ בערב שבת לצורכי שבת, וזו לשונו: "היה אחד רץ ואחד מהלך, והוזק המהלך ברץ – חייב, מפני שרץ שלא ברשות. בד"א, בחול. אבל בע"ש בין השמשות – פטור, מפני שרץ ברשות" ומוסיף הרמ"א: "ודווקא בסתם, דתלינן דרץ לצורך שבת. אבל אם ידוע שאינו רץ אלא לשאר חפציו, ולא שייכא ביה צורך שבת – חייב כמו בחול". ועיין בחסדי-דוד (תוספתא ב, ט, ד"ה 'והא') שביאר כי השולחן-ערוך חולק על הרמ"א, ומתיר כל ריצה בערב שבת, אף אם איננה לצורך שבת.

צריך עיון, שהרי במסכת ברכות (ו, ב) אנו למדים שיש עניין לרוץ לקראת כל מצווה, וזו לשון הגמרא: "למיעל – מצוה למרהט, שנאמר (הושע ו, ג): 'נרדפה לדעת את ה' '. אמר רבי זירא: מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא, אמינא: קא מחליין רבנן שבתא. כיון דשמענא להא דרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת… אנא נמי רהיטנא", וכן פסק השולחן-ערוך (אורח-חיים צ, יב) ומובא בצל"ח שהריצה מראה את חשקו של האדם לקיים מצוות. ויש לעיין האם בריצה זו האדם פטור אם הזיק.

להלכה, האדם חייב אם הזיק ברץ לשאר המצוות, כפי שראינו בדברי הרמ"א לעיל, וכן כתבו במפורש הבית-יוסף (חושן-משפט שעח), אור-שמח ורבים נוספים (עיין לעיל), אולם יש הסוברים כי האדם פטור בכל ריצה למצווה (בן-יהוידע).

בנידוננו דן הביאור-הלכה (אורח-חיים רנ, ד"ה 'ישכים') ומסיק שהפטור של רץ לדבר מצווה הינו רק לצורך שבת, וזו לשונו:

והנה הרמב"ם השמיט האי דינא וצריך טעמא, וא"ל שסובר דכיון דפסקינן בב"ק ל"ב הלכה כאיסי בן יהודה משמע דוקא בה"ש שם אמרינן שהוא רץ לצרכי שבת ולא בבוקר, וכמו שפירש בהגהת אשר"י ע"ש. ולר"ח דמצוה להשכים ממילא כשהוא רץ בבוקר ג"כ הו"ל לפטור דהוא רץ לדבר מצוה של צרכי שבת וא"ל דלא היה לו לרוץ כיון שעדיין יש שהות הרבה דז"א דלכל דבר מצוה יש מצוה בהריצה כמבואר לעיל בסימן צ' סי"ב.

אבל יש לדחות, דנהי דיש מצוה בהריצה – לא פטרוהו מההיזק כ"א לפנות ערב שהזמן דחוק ואין לו פנאי לעיין ולשמור א"ע בעת הריצה שלא יזיק. והנה לפ"ז גם דינא דהגהת אשר"י שם ג"כ אינו מוכרח, ונכון לומר שמטעם זה לא העתיקוהו לדינא בחו"מ והעתיקו רק לשון הגמרא שם, ע"ש.

יש להעיר כי בתשובת החוות-יאיר שהבאנו לעיל, נשאל כעין נידוננו בעניין קידוש לבנה: "ראובן רץ לקול השמש המכריז ברחוב לקידוש לבנה ומפני מרוצתו פגע בחנות של לוי העומדת לפני פתח ביתו ושפך כד של שמן והפיל כמה כלי זכוכיות ושיברן, ותבעו לוי לדין והשיב ראובן כי רץ ברשות לדבר מצוה רבה כזו, כמ"ש 'אלו לא זכו ישראל רק לקבל אביהם שבשמים' וק"ל בכה"ג ברץ בע"ש בין השמשות – פטור בנזקי חבירו", והכריע להלכה לחייב את ראובן.

אולם יש להעיר כי מצינו בפוסקים שאם רץ לעניין של פיקוח נפש, כגון להציל מן הדלקה או סיוע במקום תאונה ועוד, הרי הוא ודאי נחשב לרץ ברשות, שהרי מוטל עליו לרוץ בכל כוחו ולהציל, ולא גרע מערב שבת, וכן פסק ערוך-השולחן (חושן-משפט שעח, יט).

העולה לדינא, שיש לחייב את הנתקל שגרם לשבירת בקבוק היין, אף שרץ למצווה, כיוון שהדבר לא אירע בערב שבת.

[1]   הפרישה הבין שהכוונה שיהיה פנוי ממה שהוא צריך לשבת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

חם באתר
play3
בית המדרש
כמה מטרות ראוי לאדם שיציב לעצמו בחיים ויהיה מאושר ומה ערכן של מטרות משנה?
57 דקות
play3
מגזין
ערב טוב ניצנים: נעם יעקובסון חושף את סודותיהם של חולות ניצנים
27 דקות
play3
מגזין
בא בזמן: יצחק מאיר מארח רבנים ואמנים לשיח מרתק על חודש תמוז
50 דקות
play3
בית המדרש
מהן ההשלכות לכך שהתורה היא סדר העולם
27 דקות