* שכתוב מתוך שיעורו שניתן בערוץ מאיר
עשרה בטבת אינו נחשב לצום כל כך ‘פופולרי’. אנשים אינם מודעים וגם לא מייחסים לו חשיבות כמו לצומות האחרים שיש להם סיבות ברורות ומוצדקות. אלא יש ציווי של חז”ל לצום ביום הזה” ויש גם הבטחת נחמה מפי הנביא זכריה: כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים.
למה אנחנו צמים בעשרה בטבת? בית המקדש הרי היה עומד אז על תלו וירושלים מתנהלת כשורה. מה יהודי בן זמננו” צריך לחשוב במהלך הצום הזה של עשרה בטבת?
זהו צום חריג מבחינה הלכתית. האבודרהם ראה בחומרתו והשווה אותה לצום כיפור שעליו נכתב “עצם היום הזה”” ואף כאן “בעצם היום הזה סמך נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים”” ואילו היה חל בשבת לא היה נדחה. אך לא כך לפי השו”ע. כמו כן” זהו הצום היחידי שכאשר הוא חל ביום שישי אין הוא נדחה ולא מתבטל. חז”ל מחברים ליום הזה גם את פטירת עזרא הסופר בט’ בטבת ואת תרגום התורה ליוונית בח’ בו. ויתרה מזו” הרבנות הצמידה את יום הקדיש הכללי לעשרה בטבת. ותמוה” למה דווקא לצום הזה?
מה אם כן הופך את הצום הזה לדרמטי?
אנו זוכרים היטב אירועים גדולים” אם אלו אסונות או שמחות. בתודעתנו נצרב חזק הרגע שבו אירעו. תשעה באב נצרב בזיכרון הקולקטיבי” בעת חורבן בית המקדש. אך כולנו יודעים שזה התחיל הרבה אחורה. ולמעשה” כל מאורע” פרטי או כללי” מתחיל הרבה לפני שהוא מתרחש. באים חז”ל ורוצים ללמד אותנו לא להיתפס רק לרגע האסון” אלא לחפש אחורה” איפה זה התחיל” איפה היינו צריכים לזהות את הסימנים ולפתוח בצעקה ובתיקון. הבעיה התחילה מזמן. ובאמת” כך מתואר במדרש שכאשר שרף נבוזרדאן עבדו של נבוכדנאצר את בית המקדש וזחה דעתו עליו יצאה בת קול ואמרה לו: “היכל שרוף שרפת” קמח טחון טחנת”. שני בתי המקדש היו כבר חרבים הרבה הרבה לפני תשעה באב – מן הזמן שחטאו בע”ז גילוי עריות ושפיכות דמים” מן הפירוד” משנאת החינם… ונבוכדנאצר וגם טיטוס” רק הציתו את הגפרור… גם היום” כשמדברים למשל על הגרעין האירני” אנשים לא אוהבים נביאי זעם שמפריעים את שגרת חייהם. השאלה היחידה ששואלים היא מתי נקודת האל חזור” אך חז”ל מזכירים לנו שבנקודה זו כבר מאוחר מדי. לכן צריך לחפש את השורש” איפה הכל מתחיל. כך גם כשאדם חוטא ומתרסק ומתחרט על מה שעשה” אולם עליו לחפש אילו מחשבות או מעשים לפני כן הביאו אותו לחטוא.
עשרה בטבת היה רגע שבו נבוכדנאצר סומך על ירושלים” האווירה היא של ‘הכל בסדר'” כולם שאננים” יש להם אוכל ל- 21 שנה במצור” ויש להם עשירים מופלגים” כך שהאיום של נבוכדנאצר אינו רלוונטי. ובירושלים ממשיכות כל המחלוקות הפנימיות” שהלכו והחריפו” והסוף ידוע…
אומרים חז”ל – אל תחכה אף לא רגע אחד כשזה מתחיל. ככל שהאירועים מתקדמים כך קשה ומסובך יותר לעצור אותם” לכן” צריך לעצור מיד בהתחלה. גם בזוגיות למשל” כדאי לעצור מחלוקות שעלולות להחריף כשהן עוד באִבּן וכשבני הזוג עדיין אוהבים ומכילים זה את זה.
לכן צריך להעביר את הפוקוס מהחורבן אל שורשי החורבן. השואה” בסדר הגודל שלה נראית כמו אסון תשעה באב. אלא” אמרה הרבנות” הכשל האסוני הזה של גלות התחיל כבר אז. לא היינו מגיעים למקום הזה אילו לא היינו יוצאים לגלות…
ומה הן נבואות הנחמה שהצומות יהפכו לששון ולשמחה” כאילו פרס תנחומים. אלא המהר”ל מסביר שכל יום כזה היה צריך להיות באמת יום מאושר. בתשעה באב היינו אמורים לחוות את המציאות הגבוהה של ארץ ישראל” אילו לא התרחש חטא המרגלים. המדרש אומר שבגללם הכל פוספס” פיספסנו את המפגש עם ארץ ישראל. בי”ז בתמוז היינו זכאים לקבל לוחות ראשונים מעשה אלקים” אילו לא היינו חוטאים בחטא העגל. פספסנו את המפגש עם התורה. בג’ בתשרי” צום גדליה” יום שהיה צריך להיות יום של המלכת ה’. פספסנו אותו. כרתנו מלכות יהודית. ועשרה בטבת היה צריך להיות יום שהגויים קרבים לירושלים כדי לזכות ולקבל מאורו ומערכיו של עם ישראל” וזה פוספס. וזה מסביר למה מחובר לצום גם תרגום התורה ליוונית. היינו אמורים לקיים תורה כזאת שתיכנס ללב כולם” יכולנו לממש את ההשפעה המוסרית והערכית שלנו לאומות העולם” ואז תרגמנו אותה לשפה תרבותית מצומצמת שתתאים לגויים. זה פספוס. על זה צמים” על שפספסנו את הרגע לעצור בראשיתה את הנפילה המוסרית שבארץ… זו משמעות עשרה בטבת. לך אחורה” אומרים לנו” לרגע ההתחלה” ודע לעצור את זה שם.
ואכן בעתיד יגיע עם ישראל לגודלו הראוי עד שישפיע על אומות העולם. לא לצור עליה אלא להשתוקק אליה.
