עד לקידושין המשחק שש בש

האם המשחק שש בש יכול להיות עד בקידושין?

המשנה במסכת סנהדרין (כד, ב) אומרת כי המשחק בקוביה פסול לעדות, כאשר אין לו אומנות אחרת. ומצינו שנחלקו האמוראים בגמרא בטעם הפסול. לדעת רמי בר חמא נחלקו בטעם ת”ק ורבי יהודה: לת”ק משום שיש בזה אסמכתא ואסמכתא לא קניא – כעין גזל, ואילו לדעת ר”י הסיבה היא מפני שהמשחק אינו עסוק ביישובו של העולם (על כן זהו רק במי שעוסק רק בזה). אולם רב ששת ביאר שאין כאן מחלוקת אלא ר”י בא לפרש את ת”ק. כלומר, לשיטתו כולי עלמא מודו שהאיסור הוא רק כשאין לו מלאכה אחרת, שהרי אז הוא אינו פנוי לעסוק ביישובו של עולם.

רש”י (שם, ד”ה ‘כל כי האי גוונא’) ביאר שאין כאן גדר של אסמכתא, כיוון שהמשחק אינו יודע אם ינצח כלל, וכ”כ התוספות (עירובין פב, א, ד”ה ‘אמר רבי יהודה’). מתוך דברי רש”י, למדים אנו כי המשחק בקוביה נפסל לעדות מפני שהוא אינו בקיא במשא ומתן ואינו ירא חטא, ועיין עוד בדבריו במסכת עירובין, שהוסיף שהמשחק אינו מכיר בטורח הבריות ובצערן, לפיכך הוא אינו חס על ממונן. על פי זה עולה שאין איסור לשחק כאשר יש לו אומנות נוספת, ולא יפסל לעדות. אולם אף כשאין לו אומנות אחרת – רשאי הוא לשחק אך יפסל הוא לעדות, וכן מפורש בתוספות, תוספות-רא”ש, אור-זרוע ובמרדכי (תרצ).

הסברא לכך היא, שכאשר יש לאדם מלאכה נוספת – ודאי יודע הוא כמה יש לטרוח בשביל השגת
ממון ולכן יכול הוא להיות נאמן לעדות (ועיין במאירי שהבין שטעם פסולו הינו מפני שהוא רגיל לשקר), מה שאין כן כאשר אין לו אומנות אחרת, אזי הוא נאלץ ללוות על מנת לשלם את חובותיו ושוקע בחובות בלי יכולות להחזירם וכתוצאה מכך שאין לו פרנסה לביתו – אף נאלץ לפעמים לגנוב ולזייף כדי להשיג כסף. ראוי לעיין בדברי הפלא-יועץ (ערך שחוק) מה דבר זה עלול לגרום.[1]

הר”ן תמה על כך וביאר שבעצם המשחק ישנו איסור והביא ראיה לכך ממסכת שבת (קמט, ב), שם מצינו שאין לעשות גורל בחלוקת המנות, בין מנה גדולה למנה קטנה. ועיין שם שביאר שהאיסור במשחק הינו משום גזל מדרבנן, מפני שהם אינם מקנים זה לזה בלב שלם.

אולם מאחר ואין כוונתם לעבור על איסור והם אינם יודעים את חומרת הדבר אלא עושים זאת בתום לב, על כן רק כאשר אין להם אומנות אחרת – הם נפסלים לעדות, כראיה לדבריו הביא הר”ן את דעת הרמב”ם (גזילה ו, ז-י), וכן כתב הרמב”ם בפירוש המשניות: “ואיסור זה, לפי שהוא מתעסק בדבר שאין בו תועלת לישוב העולם, ומיסודי התורה שהאדם אין ראוי לו להתעסק בעולם הזה אלא באחד משני הדברים: או בתורה, כדי שתשלם נפשו בחכמתה, או במלאכה, שתועיל לו בהתמדת המציאות” וכן כתב הרמב”ם בהלכות עדות (י, ד): “המשחק בקוביא, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק ביישובו של עולם – הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא, שהיא אבק גזל”. היינו, יש איסור לשחק, וכן גרס הגר”א בגמרא (לדעת התוספות ודעימיה, הגמרא במסכת שבת לא נפסקה להלכה).

נראה שזהו רוח חכמים, כפי שרואים אנו מדברי התלמוד הירושלמי (נדרים ה, ד) שם מיירי באדם שקיבל על עצמו בשבועה שלא להרוויח ממון על ידי משחק קוביה וכאשר בא לחכמים בשביל שיתירו לו את נדרו – לא נעתרו לבקשתו, וכן הורה הרשב”א (א, תשנו): “מי שנשבע שלא לשחוק בקוביא ובא ושאל על נדרו, ואומר שירא שמא יתקפנו יצרו ולא יוכל להעמיד עצמו ונמצא עושה שתים רעות, שוחק ועובר על שבועתו – מסתברא דאין נזקקין לו, ששחוק הוא עבירה, ואין מתירים לו נדר לעבור. ואם מפני שלא יכשילנו יצרו לעבור על שבועתו – ישביע את יצרו”.

אולם עיין בריב”ש (רפא) שכתב שאף שאסור לשחק בקוביה “יש להקל בזה, יען הצחוק תקיף יצריה
עד שהרגיל בו קרוב לאנוס… ולזה ראיתי רבים מן החכמים החסידים נמנעו מלהשביע המצחיקים”
וכן כתב הר”ן (שו”ת נא): “אע”פ שאין לנו להתיר נדרו, משום דעבירה הוא וכדמוכח בירושלמי,
ואעפ”כ כתבו שאם ברור לנו שלא ישמע שבועתו – טוב לנו להתיר ולא לעבור על שבועתו” וכן פסק הרמ”א (יורה-דעה רכח, טו).[2]

בפשטות יש לומר כי כל האיסור הינו רק מדרבנן, שהרי מצינו במסכת שבועות (לא, א) שהמשחק בקוביה כשר מן התורה וחכמים פסלוהו, וכן משמע במסכת ראש השנה (כב, א), שם מובאת רשימה זו של משנתנו, הפסולים לעדות, ומצינו שהם כשרים לעדות אשה (אולם ניתן לבאר כי כל הסוגיות הינן לפי שיטת ר”י). נראה כי הרי”ף סובר כדעת התוספות, שהרי השמיט את דברי הגמרא במסכת שבת מן ההלכה.

השלטי-גיבורים (עירובין לה, ב) כותב שיש לחלק בין משחק התלוי בחכמה (שאותו מותר אף לשחק בשבת) לבין משחק התלוי בגורל, כמשחק קוביה אשר הוא אסור. על דבריו יוצא הפחד-יצחק (שבועה) וכותב כי השלטי-גיבורים אינו מבין כלל בתהליך המשחק, שכן כל משחק תלוי בחכמה, או בהליכה בדרך היושר או בהטעיה, אולם שניהם צריכים חכמה, ולפי דברי השלטי-גיבורים יהיה לכאורה מקום להתיר בקוביה.

הדרישה (חושן-משפט שע, ז) כתב להלכה שאין המשחק נפסל, כיוון דזהו איסור מדרבנן ובעינן שיהנה מהממון, כדברי הרמ”א (חושן-משפט לד, ג). על כן, רק כאשר אין לו אומנות אחרת הוא נפסל, מפני שוודאי נהנה מן הממון, וכן כתב הב”ח (חושן-משפט לד).[3]

הטור (חושן-משפט לד) כתב:

וכן המשחק בקוביא תמיד ומי שנעשה מוכס או גבאי שמוסיף לעצמו – צריכין העדים להודיעו שהעושה דבר זה הוא פסול לעדות, שרוב העם אינם יודעים דברים אלו וכל כיוצא בזה. כללו של דבר, כל עבירות שהדברים נראים לעדים שזה יודע שהוא רשע ועבר בזדון, אע”פ שלא התרו בו – ה”ז פסול ואינו לוקה.[4]

המשחק בקוביא פסול כשאין לו אומנות אחרת, מפני שהוא אינו עוסק ביישובו של עולם ובנקל הוא עלול להגיע לשקר. אף שהטור לא הזכיר כלל את עניין הגזל, הדברים הובאו בשולחן-ערוך (חושן-משפט לד, טז): “וכן משחק בקוביא, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק בישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא, שהוא אבק גזל” ועיין עוד בדבריו (חושן-משפט שע, ב-ג). וכן פסק המשנה-ברורה (אורח-חיים שכב, יט-כג):

(יט) החלקים שוים – דבזה אין שייך שום איסור של שחיקת קוביא כיון שאין משתכר
ע”י הגורל.

(כ) כיון שמקפידין – ולחלק בלי גורל – שרי, דמסתמא אמרינן שאין מקפידין אא”כ רוצים להטיל גורל, דאז חזינן שמקפידין ואפילו אם הם שכנים ולא בני חבורה אחת דדרך סתם שכנים להקפיד אלו על אלו, מ”מ לא אסרו רבנן לחלק בלי גורל.

(כב) ולהטיל גורל וכו’ – היינו דמי שיזכה בגורל יטול הגדולה ומי שיתחייב יטול הקטנה – הוא בכלל שחיקת קוביא ממש. וקוביא הוא אבק גזל מדבריהם שאין דעתו להקנותו בקנין גמור ולהכי אסור אף בחול. ואף דבעה”ב עם ב”ב לא שייך גזל כלל, שהרי הכל שלו, מ”מ אסור דלמא אתי לסרוכי בקוביא עם אחרים, ובאחרים בודאי אסור בחול וכ”ש בשבת דקוביא דמי למקח וממכר.

(כג) שאין מקפידים – שהרי הוא נותן להם הכל משלו, ולא שייך חשש דמדה ומשקל וגם קוביא אין כאן. ואם בניו חולקים משל עצמם – אסור מנה גדולה נגד מנה קטנה.

מדברי ערוך-השולחן (חושן-משפט רג), יכולים אנו לראות שהלך כשיטת רש”י, שאין איסור לשחק בקוביה כאשר יש לו לאדם אומנות נוספת.

[1]   עיין בשו”ת ישכיל עבדי (ב, אבן-העזר ג), הדן ביהודי שהפסיד ממונו במשחק עם גוי והחליט לשחק על אשתו. לאחר שהפסיד משחק זה ועברה אשתו לרשותו של הגוי, הולידה האשה ילדים מהגוי, ועתה נשאל הרב הדאייה האם
הילדים ממזרים.

[2]   ועיין עוד בשו”ת מים-עמוקים (יד).

[3]   לדרישה נכונים הדברים לא רק במשחק בקוביא אלא בכל איסורי דרבנן, מה שאין כן לדעת הב”ח הסובר דזהו רק במשחק בקוביא.

[4]   משחק בקוביא שחזר בתשובה – אינו צריך להחזיר את המעות שהרוויח (סמ”ע, חושן-משפט לד, עח; ועיין בערוך-השולחן, שם כ).