3600 זהו המספר הבלתי נתפס של עיבודים מוזיקליים שננסי ברנדס חתום עליהם, ביניהם לא מעט שירים לזמרים מיתולוגיים כמו זוהר ארגוב ויהורם גאון, שירים שייצגו אותנו באירוויזיון, ועוד ועוד. "עד שנת 1995 הפרנסה שלי העיקרית הייתה רק העיבודים" מספר ברנדס. "הייתי ישן באולפן. רק מוזיקה. ברגע שנכנס המחשב, ובכל בניין יש לך עשרה מעבדים ומפיקים, אתה לא עומד בתחרות הלא הוגנת הזו. המדיה היום נהייתה כל כך חזקה, שכל ילד בן חמש עשרה שקונה מחשב נהיה מעבד. עובדה שיש המון המון מעבדים".
בין חיים למוות
ברנדס הוא לא היחיד שנדחף מהשוק בעקבות כניסתם של המחשבים, והוא מציין שמות של מעבדים שנחשבו לאגדה בעבר, אנשים כמו אלדד שרים, דוד קריבושי וקובי אשרת, שפשוט נעלמו. עבור ננסי הדרך להמשיך ולהישאר רלוונטית הייתה ההומור, אבל, הוא מדגיש, אין מצב שהוא מופיע בלי פסנתר, ובלי שבאמצע ההופעה הוא נותן כמה קטעים עליו. "אני הרבה יותר גאה בעיבודים שעשיתי לשימי תבורי", ברנדס מתוודה, "מאשר בזה שאני צוחק על העיניים שלו. פי אלף יותר".
מבין 3,600 העיבודים שעשית, יש עיבוד אחד ספציפי שאתה הכי אוהב או 'שכולם היו בני'?
"יש עיבוד אחד שהקפיץ אותי לאהבה האינסופית של הקהל בארץ, והעיבוד הזה הוא 'הפרח בגני' של זוהר ארגוב. עשו לא מזמן סקר, שבו הפרח בגני נבחר לשיר הכי אהוב בכל הזמנים. ברגע שאתה שותף ליצירה של השיר הזה, אתה לא יכול לבחור בשיר אחר".
מוזיקה מאוד מחולקת לקטגוריות, נגיד אמרת זוהר ומיד בראש קטלגתי את זה כזמר מזרחי. אתה מרגיש שההומור הוא דבר יותר כללי?
"לא בטוח. ההומור של שחר חסון למשל לא יעבוד אצל אזרחים ותיקים, ואני לא יכול להופיע בפני תיכוניסטים או חיילים. גם להומור יש את הגילאים והגבולות שלו. להומור שלי אני צריך משפחות בקהל, הקהל יעד שלנו לגמרי שונה. הרבה פעמים הומור הוא דבר שמיועד לקהל יעד מסוים, ככה שקשה מאוד להגיד שכל הומור הוא קונצנזוס.
"אני אגיד לך משהו, ואני מדבר בשמי ולא בשם כל הקומיקאים. כשאני עולה על הבמה יש דברים שאצלי הם טאבו, דברים שאני לא נוגע בהם. אין מצב שאני אעשה סאטירה פוליטית. אצלי בהופעה אני לא צוחק על ביבי, לא על אחמד טיבי או על ערבים ואפרו-אמריקאים. אין לי את הדברים האלה. בנוסף לכך, גם אין לי בדיחות על נשים. אני לא שוביניסט. הבסיס של ההומור שלי הוא אירוניה עצמית. אני צוחק על עצמי, דורך על עצמי ללא רחמים. זה הכיוון שלי.
"מעבר לזה, אני גם מאוד מאוד נגד בדיחות. אין מצב שאני אעלה על הבמה היום ואספר בדיחה, זה פתטי בעיניי. כל הבדיחות היום כבר רצות באינטרנט, כולם כבר מכירים אותן. הסיכוי שמישהו ישמע בדיחה ויגחך הוא אפסי, ואתה יוצא פתטי. היום אני ממציא את ההומור שלי מסיטואציות שמתרחשות בחיים. קורים לי דברים בחיים, אני מאוד היפראקטיבי ככה שאני מסתובב הרבה, ואני מקצין אותם.
"אספר לך פאנץ' שקרה לי ממש לפני שבוע, תוך כדי שגרת החיים. הייתי במעלית באיזה בניין משרדים גבוה, רק אני ועוד אדם אחד. המעלית מתחילה לעלות. הוא מסתכל עליי, מתלבט, מזהה לא מזהה, ואז צועק: 'בואנה זה אתה'. אמרתי לו 'חמוד, אין אופציה אחרת, כי אם זה לא אני זה אתה'. ההומור נובע מהחיים, אני לוקח סיטואציות והופך אותם להומור, ככה שהומור זה ממש לא קונצנזוס".
ואתה מרגיש שיש דבר כזה הומור יהודי? ומה לגבי מוזיקה יהודית?
"לא" הוא עונה באופן נחרץ, "אני לא חושב שליהודים יש סגנון מיוחד במוזיקה או בהומור. יכול להיות אולי שיש דבר כזה" הוא מיד מסייג, "אבל זה לא משהו שאני יכול להגדיר אותו. אנחנו עושים דברים אוניברסליים, מוזיקה אוניברסלית, הומור אוניברסלי, ככה אני חושב. אם אתה שואל על פעם, אז ברור שהיה. אם אתה חוזר אחורה לתקופת השואה, אז ברור שלמוזיקה היהודית הייתה אז טביעת אצבע מיוחדת, או שההומור של דז'יגאן ושומכר היה הומור יהודי. אבל היום, כשאני פותח רדיו בארץ ישראל, אין לי שום דרך לזהות אם השיר שאני שומע נכתב על ידי יהודי.
"בהקשר הזה אני יכול לומר שאני מאוד מכבד את הדת" מסביר ברנדס על המפגש היומיומי שלו עם הנקודה היהודית. "לפני כמה שנים עברתי משבר בריאותי מאוד חמור, הייתי בין חיים ומוות, וזה חיזק את האמונה שלי שיש עליי השגחה עליונה. לא בגלל הבת שלי שחזרה בתשובה לפני לא מעט שנים, אלא בגללי. אני לא יכול להגיד שאני שומר שבת או אוכל רק כשר, איך אומרים, כל אחד באמונתו, אבל יש לי המון כבוד לדת ולרבנים. אני לא מזלזל בכלום, וגם לא תראה אותי נלחם ועולה על בריקדות נגד חרדים.
"תודה לאל יש לי קשר מדהים עם הבת שלי שהיא ברסלברית שגרה ביבנאל, ואפילו נתתי הופעת סטנדאפ לחרדים ביבנאל. אתה רק יכול לתאר לעצמך איזו לשון נקייה הייתי צריך לאמץ בשביל להופיע לקהל הזה. היה מעולה, והם באמת צחקו והתחברו מאוד. יש לי כישרון הזה שבזכותו אני יכול להתחבר למגוון רחב של סוגי אוכלוסייה. אולי רק לילדים אני פחות יכול להתחבר בהקשר הזה, למרות שיש לי ילדה בת 15 והחברים שלה מתים עליי. אני מצחיק אותם מאוד. אבל כן, ההומור שלי פחות עובד בדרך כלל לגילאים האלו".
זה אני
ואי אפשר בלי כמה מילים על הקורונה. איך היה בשבילך המעבר מהופעות באולמות ענק לבתים וחצרות?
"לפני כמעט שנה, ממש לפני הסגר הראשון, הופעתי באירוע יום האישה של הסתדרות מול 3,000 נשים בבית החייל. הייתי החלק האמנותי הראשון של הערב, ואחרי עלה עידן רייכל. ברגע שאתה מופיע בפני קהל של 3,000 איש, יכול להיות, ואני מקצין, ש-2,500 לא נהנו, אבל 500 צוחקות, וזה נחשב הצלחה אדירה. כשמשווים את זה להופעה בחצר מול עשרים איש, ונגיד חמישה לא נהנים, זה כבר המון, כי אתה ממש רואה אותם".
אז אני מניח שאתה מחכה כבר בקוצר רוח לחזרה לשגרה?
"ממש לא. אם הייתי יכול לעשות חוזה freeze עם אלוקים", ברנדס מגלה בפתיחות מפתיעה, "שבמסגרתו היינו סוגרים שאני גומר את החיים שלי ככה, איך שהם היום, עכשיו אני חותם על חוזה כזה. אני לא רוצה שום דבר מעבר למה שיש לי היום. אין לי שאיפות מעבר. זה מה שיש ואני מאוד מאוד מרוצה. אני מניח שזו לא תשובה שאתה שומע הרבה" הוא מסכם ומחייך, "אבל זה אני".
