בראש חודש ניסן, מתחילים ימי הקרבת קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן.
בהפטרתנו מופיעה עבודת הקודש של הנשיא העתידי של ישראל (הלוא הוא מלך המשיח – רד”ק) בבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו.
בהפטרתנו קוראים אנו מתוך פרק מה ביחזקאל, שם מתוארת חנוכת בית המקדש השלישי שתיערך לעתיד לבוא בא’ בניסן ואילך.
הרד”ק מבאר כי התבצעות חנוכה זו בניסן דווקא נובעת מכך שתהליכי הגאולה העתידה יגיעו אל שיאם בחודש זה: “זהו חודש ניסן שהוא חודש הגאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין להיגאל לעתיד – באחד לחדש יחנכו את המזבח בקרבנות… וזה הפסוק ראיה לרבי יהושע שבניסן עתידים להיגאל, שאם תהיה הגאולה בתשרי [=כפי דעת ר’ אליעזר שחלק על ר’ יהושע] איך יניחו מלהקריב במזבח עד ניסן הבא אחריו ומלחטא ומלכפר את הבית? ומה שאמר בניסן עתידין להיגאל לא שיצאו מהגלות בניסן אלא קודם ניסן יצאו ויעלו עד שבאחד בניסן יהיה בנין הבית נשלם ויחנכו המזבח באחד בניסן”.
נקודת חידוש מרכזית ביותר בחנוכת המקדש המתוארת ביחזקאל היא מעמדו ומקומו של הנשיא בתוך סדרי הקדושה של האומה. בפרקים הקודמים בספר יחזקאל מופיעים הרוממות והעילוי של הנשיא באותם הימים.
בפרק מ”ד מודיע הקב”ה כי בבית המקדש העתידי יהיה שער השייך לקב”ה בלבד ואיש לא יורשה לעבור בו – “וַיֹּאמֶר אֵלַי ה’ הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר”.
אולם מיד לאחר מכן מחדש הקב”ה כי הנשיא שימשול על ישראל באותו הזמן רשאי יהיה לשבת באותו השער ולעבור בו בשל קרבתו לה’ – “אֶת הַנָּשִׂיא נָשִׂיא הוּא יֵשֶׁב בּוֹ לאכול לֶאֱכָל לֶחֶם לִפְנֵי ה’ מִדֶּרֶךְ אֻלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּמִדַּרְכּוֹ יֵצֵא”.
בהמשך, בתחילת פרק מה, מחדש הקב”ה כי לעתיד לבוא תשתנה חלוקת הנחלות לשבטי ישראל. השינוי המרכזי הוא שבמרכז הארץ תהיה נחלה שלא תהיה שייכת לאחד השבטים, אלא תהיה שייכת לקודש והיא קרויה תרומה – “וּבְהַפִּילְכֶם אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה’ קֹדֶשׁ מִן הָאָרֶץ”.
והנה, סביב תרומת הקודש יזכה אף הנשיא לנחלה משלו, כאילו היה שבט בישראל. כן מגדירה זאת הגמרא במסכת בבא בתרא (קכב, א): “אמר מר: עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים. אידך למאן [=מי יקבל חלק בנוסף לשניים עשר השבטים]? אמר רב חסדא: לנשיא…”. אם כן, באותו העידן תגדל קרנו של הנשיא וחלק מרכזי של הארץ הקדושה יהיה שייך לו. כך לא יצטרך הוא להיסמך ולהתבסס על גביית מיסים וקרקעות של השבטים (כפי שמופיע בהמשך הפסוקים שם).
בהפטרתנו מתחדש עניין נוסף המגלה על קרבתו של הנשיא אל הקודש, ואף על היותו בא הכוח של כל אחד ואחד מישראל בענייני הקודש והמקדש. הנביא מלמד כי קרבנות הציבור הבאים במועדים ובחגים, אשר בדרך כלל חייבים לבוא ממגבית אשר נגבתה מכל ישראל לשם כך, יבואו מקופת הנשיא דווקא – “וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל… וְעָשָׂה הַנָּשִׂיא בַּיּוֹם הַהוּא בַּעֲדוֹ וּבְעַד כָּל עַם הָאָרֶץ פַּר חַטָּאת” (יז-כב. הפירוש על פי מצודת דוד והמלבי”ם).
משמעות הדבר היא, שהמיסים למיניהם אשר ישולמו למלכות, לא יהיו בגדר השתתפות בצרכי החול של המלכות בלבד, אלא יהיו חלק בלתי נפרד מתרומת ישראל למקדש.
באותה תקופה יהיו ענייני החול קשורים ומאוחים עם ענייני הקודש באמצעות הנשיא הפונה כנציג העם כולו אל המקדש והשוכן בו.
