מרים פרץ: “הגיע הזמן שאבקש סליחה מבעלי אליעזר על כך שאני לא עוסקת מספיק בהנצחתו”

נעים להכיר

“מרים פרץ, 66, אלמנה ואם לשישה, מפקחת במנהל חברה ונוער של משרד החינוך, מתגוררת בגבעת זאב”.

מרוקו

“בית. הבית שלי. בית עם הורים שלא יודעים קרוא וכתוב. בית שכאשר אמרו בו את המילה ‘ירושלים’ הייתה התרגשות גדולה. כשאבא היה אומר ‘ירושלים’, הוא היה רועד ובוכה. מרוקו זה ילדות. הורים עם אמונה ותמימות גדולה. בעלי חסד אדירים. אוהבים אדם מופלאים. ההורים שלי נולדו בהרי האטלס. ולא, הם לא עבדו אצל המלך. היו עובדי אדמה פשוטים. הסתפקו במועט. אבא ידע את כל התפילות בעל פה, למרות שלא ידע לקרוא. כאן בארץ היה מחזיק את הסידור בתפילה, רק כי כך עשו כולם. בשלב מסוים אבא ואמא עברו לקזבלנקה, בה נולדתי”.

אליעזר

“געגוע ענק לצדיק גדול. אני לא חושבת שיש צדיק כמו בעלי אליעזר, זכרונו לברכה. אני רוצה לנצל את הבמה המכובדת הזו כדי לבקש ממנו סליחה על כך שאני עוסקת יותר בזיכרון הילדים ופחות בו. הגיע הזמן שאבקש סליחה מבעלי אליעזר על כך אני לא עוסקת מספיק בהנצחתו. למרות שתכל’ס, מבחינת האמת, זה כל כך מתאים לו. הוא היה אדם כל כך צנוע. איש חסד מדהים. לא הכרתי ולא מכירה עוד אחד כמוהו.

“את אליעזר הכרתי לראשונה באוטובוס, בבאר שבע. אני גרתי בעיר, והוא נסע לסבתא שלו. הייתי אז בת 21 והוא 31. היה לי על הרגליים קלסר שהיה כתוב עליו: ‘מרים אוחיון, בית ספר דגניה, באר שבע’. הוא ניסה לדבר איתי, אבל לא כל כך התייחסתי אליו. למחרת הוא התקשר לבית הספר ‘דגניה’ וביקש את מרים. נתנו לו לדבר עם מרים, המורה של כיתה א’, אישה בת 60. הם מתחילים לדבר והוא אומר לה: ‘אתמול נפגשנו, מצאת חן בעיני, ואני רוצה להיפגש איתך’. היא התגלגלה מצחוק ואמרה לו שהיא כבר סבתא.

“אחרי כמה דקות הבינו בבית הספר שהוא התכוון אלי, קראו לי לטלפון, והוא אמר לי: ‘תראי, אני פשוט רק רוצה פגישה אחת איתך. אחר כך תחליטי מה שנראה לך’. הסכמתי להיפגש, לא זכרתי איך הוא נראה, אז עשינו סימנים. הוא הציע שניפגש בתחנה המרכזית. הסכמתי, אבל ידעתי שלא אתחתן איתו, כי לא אתחתן עם גבר שמזמין אותי בפגישה הראשונה לתחנה המרכזית.

“משם זה רק הלך והחמיר, כי יחסית בתחילת הפגישה הוא שאל אותי שאלה שבעקבותיה הייתי עוד יותר בטוחה שלא אתחתן איתו: ‘את יודעת מה ההבדל בין דשא לעשב?’, וחשבתי לעצמי – זה מה שהוא שואל אותי בפגישה ראשונה? אליעזר היה איש אדמה, והוא רצה לדעת אם אני מכירה את התחום הזה”.

נישואים

“החלטתי שלא ניפגש שוב, אבל הוא ביקש עוד ניסיון, ובפגישה השנייה הוא אמר לי:  ‘תרשמי ביומן, ב-13.10 אנחנו מתחתנים. זה היה במאי, חמישה חודשים לפני התאריך שהוא נקב בו. אף אחד לא הציע לי נישואים לפני כן, אז פחדתי להגיד לא, ואמרתי כן. הוא מאוד שמח ואמר לי: ‘מצאתי את מי שאני רוצה. מורה, מבית טוב, דתייה, מחונכת, למדנית. וזהו, אני יודע שאת תהיי אשתי.

“בשלב הזה הוא כבר היה חייב לבקש את ידי מההורים, כי היה אסור לנו להיפגש סתם ככה. ובכללי, הייתי די מובלת בכל הסיפור. לא כל כך רציתי את זה. כל העניין של הזה של רגשות ואהבה לא כל כך היה במקרה שלנו, אבל בהמשך זה בהחלט הגיע. אליעזר הוא אהבת חיי. ובכלל, לדעתי מבחן האהבה האמיתי הוא במשברים. אחרי הפגישה השנייה הוא חזר לשארם, סיני, ולא נפגשנו במשך חודש. בפגישה השלישית הוא בא להורים וביקש את ידי.

“יצאנו שש פעמים סך הכל. כמה שבועות לפני החתונה הוא אמר לי: ‘קחי כסף, תקני לך דברים שאת צריכה. מעבר לזה, אני אארגן את הכל’. חודש לפני החתונה הדפסנו הזמנות, ובדרך לשם, כשנסענו לאסוף אותן, אמרתי לו שאני לא רוצה להתחתן. הוא הקשיב בנחת, לא התרגש, ואמר: ‘בסדר, רק תגיעי לחתונה’.

“אני לא יודעת איך זה קרה בסוף, אבל התחתנו. היום אני יודעת שהבחירה הזו היא הבחירה הכי טובה שה’ יכל לבחור בשבילי. עברנו המון יחד. היינו צריכים להתמודד עם פינוי מהבית בסיני, ואחר כך עם נפילתו של אוריאל, אבל המבחן הכי גדול של אהבה הוא האם האדם שאוהב אותך מוכן לעשות הכל בשבילך, ולוותר על הדברים שהכי חשובים לו בשבילך. אליעזר היה כזה, ונתן לי להתפתח על חשבונו”.

אוריאל

“בן אהוב ומופלא. קראתי לו אוריאל כי הלידה שלו הייתה מאוד קשה. בעלי היה מחוץ לחדר הלידה והתפלל: ‘בשם ה’ אלוהי ישראל.. ומלפני אוריאל’. התחנן לה’ שיהיה לפני. שישמור עלי. לא כל כך הכרתי את השם הזה, גדלתי בבית מרוקאי והכרתי שמות כמו ז’וז’ו, בבר, אבל אהבנו את השם. אז עוד לא ידעתי שהוא יהיה כל כך ‘מלפנים’. פורץ דרך, איש סיירת גולני, לוחם, קצין בגדוד 51, ועוד.

“המאפיין הגדול ביותר של אוריאל היה כוח רצון והתמדה. ילד קטן, עם רגליים עקומות, משקפופר, ובעל שאיפות גבוהות. רצה להיות הרמטכ”ל המרוקאי הראשון, ולכן למד בפנימייה הצבאית באור עציון. החברים שלו קראו לו ‘המלך’. היה דואג לכולם. אם מישהו היה רעב, אוריאל היה דואג לו לאוכל. תמיד מתנדב לשמירה, לניקיונות. פעם אחת אמרתי לו שהוא פראייר, שזה בסדר שהוא מוותר לפעמים על האוכל בשביל אחרים, אבל שאלתי למה הוא מנקה שירותים במקום חברים שלו, והוא ענה: ‘אני מנקה שירותים לאחים שלי’. כזה היה אוריאל.

“בזכות כוח ההתמדה שלו הוא הגיע לסיירת גולני. בהתחלה לא רצו לקבל אותו, אבל בסוף היה חייל מצטיין. אוריאל נפל ביום הולדת הלועזי שלו. יש משפט מאוד מעניין שהוא כתב ברשימת הציוד שלו. הוא ידע שהוא עומד למות, ובתאריך יום ההולדת שלו הוא כתב ‘יום הולדת שמח שמח, תשמחי אמא’. יש דברים שהנשמה יודעת. הוא לחם ופיקד בלבנון, וידע שזה יכול לקרות. היה בן 22 בנופלו. הקמנו בית כנסת על שמו, ויש בהר מירון את ‘מצפור הלבנון’ על שמו. במצפה ההוא כתובות ארבע הגדרות בלבד: ‘לוחם, סייר, בן תורה ואוהב הארץ'”.

אלירז

“ילד אהוב ומיוחד. אלירז היה בן 32 בנופלו. אב לארבעה ילדים. הקטנה בת חודשיים. סמג”ד גדוד 12 של גולני. נהרג ביום האחרון של הגדוד שלו בעזה. יום לאחר מכן הוא היה אמור לצאת ללימודים. אלירז הוא פרץ. פרץ של חיים, של אמונה. קראתי לו אליהו, אלירז אליהו, על שם סבא שלי, סבא אליהו. בליל לידתו חלמתי על סודות, אז קראתי לו גם אלירז.

“אלירז היה ילד עם שמחת חיים שאין כמוה. אי אפשר להשוות אותה לשום דבר אחר. מעולם לא אמר שרע לו. שקשה לו. כולו חסד. תן לו רק לעשות מעשים של חסד. יש סרטון שבו רואים אותו חוזר מהצבא ב-12 בלילה, ונכנס לבית המדרש. אחד החבר’ה אומר לו: ‘לך הביתה, תראה את אשתך’, והוא, העיניים שלו אדומות מעייפות, שוקע בלימוד. לא היה יום שאלירז לא למד בו תורה.

“אלירז נפל בערב שבת הגדול, י”א ניסן, ומה קוראים בשבת הגדול? ‘הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא, והשיב לב אבות על בנים’. כשזה קרה הרגשתי שאלירז עולה השמיימה, ואליעזר כועס עליו ואומר לו: ‘איך השארת את אמא לבד’, ויחד עם זאת מחבק אותו חזק בשמיים”.

שארם א-שייח’

“רחוק מכל מקום בארץ. ובית עבורנו. הבית שלנו היה ארבע שעות נסיעה אחרי אילת. הנקודה הכי דרומית בארץ. היו שם בעיקר בסיסים צבאיים. היינו המשפחה הדתית הראשונה באופירה, שארם א-שייח’. וכן, זה אומר שיש הלכות מסוימות שקשה לקיים. למשל כדי לטבול הייתי צריכה ללכת לים. בעלי הגיע לשם לפני שהתחתנו, בתור נציג משרד הבריאות של מרחב שלמה. בהתחלה לא רציתי לבוא לשם, אבל בסוף זה קרה, ומיד אחרי החתונה גרנו שם.

“היה שם בית ספר ממלכתי שלמדו בו הילדים של החיילים ששירתו שם, אבל התחלופה הייתה רבה, כי החיילים היו מגיעים בדרך כלל לכמה חודשים ועוזבים. התחלתי ללמד בבית הספר, ומיד החלטתי ללמד בו משהו שלא לימדו עד אז – תורה שבעל פה. המקום היה הכי רחוק מרוחניות שאפשר לדמיין. היו שם כל מיני פריקים ואנשים הזויים. משרד החינוך לא אישר את התקצוב של זה, אז אליעזר עשה מעשה, פנה למועצה הדתית באילת, והשיג מהם אישור ל-15 שעות תושב”ע שלי”.

אהבת אמת

“בעיני אחד הדברים הכי עליונים באהבה הוא לוותר על דברים שחשובים לך למען מישהו אחר. אחרי שפינו אותנו משארם, הגענו לגבעת זאב. כשזה קרה, אליעזר אמר לי: ‘את תלמדי ותתפתחי, אני אדאג לבית ולילדים’. והוא באמת עשה הכל בבית. לא ידעתי מה זה קניות. לא הלכתי לבנק. הוא היה אומר: ‘את המלכה שלי’.

“כשלמדתי לתואר השני שלי כתבתי את העבודה האחרונה שלי בתואר, היה לי רק עותק אחד ממנה, וגנבו לי את האוטו יחד איתה, אז ירדתי מזה והפסקתי ללמוד. אחרי שנתיים אליעזר הלך על דעת עצמו למוסד שבו למדתי וסיפר להם את הסיפור, והם אמרו לו שאם עוד חודש אגיש את העבודה ואבחן עליה הם יכירו לי בכל השאר ואסיים את הלימודים.

“באותו ערב אני חוזרת הביתה, ורואה את שולחן האוכל נקי, ועליו שלט: ‘אסור לאף אחד לשבת פה’. הוא אמר לילדים שאסור לשבת שם, כי אמא כותבת עבודה. הוא אמר לי: ‘אני אעשה הכל, את רק תכתבי’. כתבתי את העבודה, וקיבלתי במבחן 98. הוא היה אדם מדהים. שליח ציבור, גבאי בית כנסת, אוסף את הנוער מהרחוב ומעלה אותם לתורה. לצערי אליעזר לא עמד בנפילתו של אוריאל. הוא היה מסתובב מול התמונות ואומר: ‘בני אוריאל, מי יתן מותי תחתיך’. הלב שלו לא עמד בזה, וחמש שנים אחרי נפילת אוריאל הוא נפטר.

“אני מאחלת לכל אישה איש כזה. אני מודה לקב”ה על הזכות להיות איתו, למרות שלא היינו המון שנים יחד – הכרנו כשהיה בן 30 והוא נפטר בגיל 56. אני מעריצה אותו, ומודה לה’ על כל יום במחיצתו. מאז שהוא נפטר לא חשבתי להכיר אף אחד אחר. אני לא בהכרח אומרת שזה דבר נכון, אני מעודדת אלמנות להתחיל מחדש, אבל אני לא מסוגלת.

“כשהוא נכנס בפעם האחרונה לבית החולים הוא היה עם טבעת הנישואין שלנו, ביקשו ממנו להוריד אותה, והוא ענה שהוא לא יכול. בסופו של דבר הוא הוריד, אמרתי לו שלעולם לא ניפרד, ושמתי אותה עלי. אני לא יכולה להיות עם מישהו אחר. מבחינתי לא יהיה כמו אליעזר. אני מרגישה שאני שייכת רק לאיש הזה, ושהוא שייך רק לי. הייתי בת 48 כשהוא נפטר. צעירה. ועד היום, בכל פעם שקשה לי אני קוראת לו והוא תמיד מתייצב. אם נשרפת לי בבית נורה ואני צריכה עזרה אני מבקשת ממנו שידאג לזה ומיד מישהו מופיע. אני מאמינה שאלוהים מאוד אהב אותו, ולכן לקח אותו. הוא מנע ממנו את הבשורה על נפילת הבן השני שלנו, אלירז”.

אלוהים

“אני רוקדת איתו. יש לנו דיאלוג מתמשך, עם המון שיחות נפש. יש תנועות חזקות ומהירות בריקוד שלנו. לפעמים אני מרגישה שהוא מושך אותי אליו, ולפעמים מרגישה שהוא זורק אותי. וככל שהזמן חולף, אני לומדת לאהוב אותו. וזה לא פשוט. הלימוד הכי גדול שלי היה כשאלירז נפל. כשבאו להודיע על אלירז, סגרתי להם את הפה עם היד שלי. הוצאתי אותם מהבית, ואמרתי להם שיודיעו לאלוהים. שאלתי אותם: ‘איך אבא יכול לקבל הודעה כזו? הוא אבי יתומים ודיין אלמנות. אני לא מוכנה לקבל הודעה כזו’.

“אחרי כמה שניות חשבתי בליבי: ‘השופט כל הארץ לא יעשה משפט? מה קורה פה?’ הרגשתי כמו איוב. אוריאל נהרג, נפלתי וקמתי, ואז אליעזר נפטר, שוב נפלתי ושוב קמתי, חיתנתי ילדים, ואז אלירז נפל. ויצאה מתוכי זעקה גדולה. ומה שקרה באותו רגע, זה שפשוט הייתה דממה. לא היו לי תשובות. השמש זרחה, העצים פרחו, ולמרים אין תשובה. באותו רגע הבנתי את הביטוי ‘וידום אהרון’. זו בדיוק הדממה. ההבנה שלעולם לא יהיו לנו תשובות. לא נבין איך ולמה הקב”ה מנהל דווקא כך את העולם.

“באותם רגעים שאלתי את ה’: ‘אתה, האל הגדול הגיבור והנורא, נלחם נגד אישה פשוטה? אתה רוצה לבחון את כוחי?’ ובאותו רגע ביקשתי בקשה אחת. זה היה הרגע הקשה בחיי. הרגשתי שזו הזדמנות לבקש משהו. ביקשתי נחמה. ביקשתי מה’ שיתן לי כח להתמודד. בנוסף לכך, ביקשתי מה’ שילמד אותי איך לאהוב אותו. ויחד עם זאת, הקשיים לא מפסיקים להופיע. כשאני רואה זוג מבוגרים הולכים ברחוב, אני שואלת את אלוהים למה הוא לא השאיר את אליעזר. כשאני עם חברים של אלירז, אני שואלת אותה למה הוא לא אפשר לו לחיות”.

אחדות ישראל

“יש לנו עם מאוד מיוחד ומאוד מגוון מבחינת ארצות מוצא, דעות, ודברים נוספים. אני חושבת שהיכולת שלנו לשאת את הגיוון הזה ולחיות איתו באהבה היא המבחן הכי גדול שלנו. ‘יחד שבטי ישראל’. זה מורכב, וגם אני לומדת את זה עוד ועוד עם הזמן. חשוב לדעת שיש לנו מכנה משותף מאוד גדול ורחב.

“כשבני ישראל יצאו ממצרים כל שבט היה בפני עצמו, אבל באמצע שכן המשכן. משהו שכולם היו מכוונים אליו. ואנחנו צריכים לשאוף לדבר הזה. הרבה פעמים מדברים על חזון אחרית הימים: ‘וגר זאב עם כבש’. הכבש לא יהיה זאב. כל אחד ישאר מה שהוא, פשוט נלמד לחיות ביחד, במקום שיש בו כבוד הדדי, שיש תחושה של ערבות. אחנו עם אחד עם עבר עשיר ומשותף.

“עברנו המון משברים, וקמנו וצמחנו מהם. אני מאמינה שהם היו ייסורים של בניין, של גדילה. אני חושבת שכל לאחד יש חובה לפעול למען הלכידות החברתית. לי ברור שרק פה אני רוצה לחיות. אם אפול ברחוב, מיד יבואו להרים ואתי. לא ישאלו אם אני דתיה או חילונייה, ספרדייה או אשכנזייה. מחלוקות יהיו תמיד, אבל אפשר גם להיבנות מהן. הלל ושמאי חלקו, אבל היה ביניהם כבוד הדדי.

“אסור לתת למחלוקות לשסע אותנו. יש לנו גורל משותף, והוא הבית הלאומי עליו חלמנו. כעת המשימה שלנו היא לבנות את החברה הישראלית ברוח נביאי ישראל. בבחינת ‘הלוא פרוס לרעב לחמך’. עברנו כעת שנה מאוד קשה, עם המון בדידות, אבל אני מאמינה באמונה שלמה שכל אחד יכול לפעול מהמקום שלו למען קירוב הלבבות. בעיני זה מה שנקרא לאהוב את ה’, לאהוב את עמו, אשר בחר הוא בו באהבה”.

נשיאות המדינה

“אני לא חושבת על זה, זה לא מעסיק אותי, ואני לא ששה לקראת זה. אני מאוד אוהבת את חיי כפי שהם. המטרה שלי היא לאחד את עם ישראל ולעשות טוב, ואני עושה את זה בדרך שלי, ולא צריכה שום טייטל. ומצד שני, אני בן אדם שהחיים הובילו אותו למקומות שהוא לא חלם עליהם, אז אני לא יודעת מה יכול עוד לקרות. בכלל לא רציתי פרסום. רציתי חיים רגילים.

“יש אנשים שנועדו לגדולה, אנשים שבאו מבתים של רבנים ומלכות. אני באתי מבית עני ופשוט. יש אנשים שעובדים בשביל הגדולה. אני לא. כל עבודתי היא לאהוב בני אדם, ואת המדינה והעם שלנו. יש אנשים שגדולה נכפית עליהם, והרבה דברים נכפו עלי. ובכלל, אני לא מרגישה שיש מקום כעת לשיח על נשיאות המדינה. יש מצוקה בריאותית וכלכלית אדירה, אז את מי זה בכלל מעניין עכשיו. לכל זמן, ועת לכל חפץ”.

מרים פרץ

“כשנולדתי קראו לו מרי אוחיון. מרי זה מרים. אף פעם לא חשבתי על השם שלי. כשפקדו אותי האסונות, התחלתי ללמוד על מרים אחות משה, וחשבתי לעצמי שאנחנו שונות. לה קרה נס. נחצה לה הים, ואז ‘ותיקח את התוף’. אני טבעתי בים, ועדיין הייתי צריכה לקחת את התוף. השאיפה שלי הייתה שאף אחד לא יכיר אותי. לא במות, לא עיתונים, לא ראיונות. ואני מוכנה לשלם המון כדי לחזור למה שהייתי.

“בעקבות האסונות שעברתי והבחירות שבחרתי אנשים נקשרו אלי, ואני שמחה שביכולתי לעזור לאחרים. בסוף מה שנשאר לאדם זה שמו הטוב. אם הצלחתי לחזק מישהו, לטעת בו תקווה, זה דבר עצום מבחינתי. ועדיין, הייתי מוכנה לתת הכל כדי להישאר מרים פרץ האלמונית, לפני נפילת בני”.