ישנם זוגות שכלפי חוץ נראים מאושרים, אבל אחד מבני הזוג (ולפעמים שניהם) מרגישים עבדים זה לזה. העבדות מתבטאת בתחושת ה"אין ברירה" ולכן, הם עבדים לתפקידים, לדרישות, לשקט – מהפחד לבטא את הרצון והצורך הפנימי, שמא יגיעו למריבות וכד'. כל זוג צריך לזכור: נישאים, כדי להתנשא, להתרומם, לשמוח ולהתענג. וניתן לצאת מכל זוגיות כואבת.
אז איך יוצאים מעבדות לחירות זוגית ומתעוררים לחיים מאושרים ביחד?
שני ואלעד נשואים כבר עשור.
מבחוץ, הם נראים זוג רגיל: ילדים, בית נעים, שבתות עם המשפחה המורחבת וחברה נעימה. היו שקינאו בהם ואמרו שהם נראים זוג מושלם. (אתם מכירים זוגות מושלמים? אני לא! אני מכירה זוגות מאושרים שעובדים תדיר להשלים את עצמם.)
אבל בפנים… שני הרגישה שהיא פשוט העובדת היחידה, בכל מה ששייך לזוגיות ולמשפחה. היא הייתה אחראית על הכול: על הילדים, הבית, הקניות, תיאום בין משפחות, רגשות, קשרים, אפילו היוזמה לאינטימיות.
אלעד? הוא נחמד ואפילו מסכים לכל מה שהיא אומרת ויוזמת. הוא אפילו אומר לה שהיא מושלמת. אבל היא מרגישה בודדה במערכה. לכן הנחמדות שלו מתסכלת אותה יותר.
הוא פשוט… לא שם. הוא עייף רוב הזמן ("אני עובד. מה את רוצה! אני עוזר בפרנסה"); הוא מנותק ("את מסתדרת מצוין, אז למה את מתלוננת? סומך עליך!"); הוא שותק ולא משתף פעולה כשהיא מבקשת שיחשוב יחד איתה. ("את מבינה יותר ממני, אז אין לי מה לומר לך.")
"אני מרגישה עבדות בזוגיות הזאת," היא אמרה לי.
"אני כל הזמן נותנת – ואין לי מקום לעצמי. להרגיש שאני אישיות בפני עצמי. כאילו נועדתי לשרת אותו ואת כולם. הוא גם מבקש ממני עזרה, או שאכין לו משהו טעים כי הוא עייף ורעב… אני לא מרגישה שיש מקום לאישיות ולנשיות שלי. רק תפקוד טכני," אמרה בעצב.
היא לא רצתה לפרק – אבל היא גם לא יכולה להישאר ככה.
כדי לא להישאר כך ולחיות באושר, היתה זקוקה לעבור את השלבים הבאים:
- הכרה בכאב בלי האשמה עצמית ובלי להאשים את אלעד.
שני התחילה להקשיב לעצמה. מה כואב לה? איפה היא מרגישה לבד בזוגיות הזו?
לא כדי להאשים – אלא כדי להכיר את מי שהיא באישיותה, ולא בתפקוד הטכני שעליו קיבלה ציונים לשבח.
- דיבור בגוף ראשון כדי להתחבר לאלעד.
היא שיתפה אותו ברגשותיה. כמו:
"כשאני אחראית לבד על כל הבית – אני מרגישה כמו עובדת, לא כמו אשתך."
"אני זקוקה ממך לתחושה שאתה רואה את האישיות שלי, סתם ככה ולא בזכות מה שאני מתפקדת". היא סיימה כל משפט ב: "מה אתה חושב/ אומר/ מרגיש בהקשר למה שאמרתי?" היא נתנה לו להרגיש אותה – לא את הכעס, אלא את הגעגוע לתחושת היחד, האחדות. כשהיא שואלת שאלות פתוחות, מתאפשר לאלעד להיות נוכח ושותף במרחב הזוגי.
- חלוקת אחריות רגשית
אלעד נוכח לראות שהיא כבר לא מתלוננת, אלא אומרת. היא לא מאשימה, אלא משתפת. במקום לבקש או לדרוש ממנו מה לעשות, היא שואלת מה הוא מוכן לעשות, כדי להרגיש שותפות רגשית גם בתפקוד טכני. אלעד נפתח לשיתוף פעולה: הם כתבו יחד, מה האחריות של כל אחד לא רק במטלות אלא גם ובעיקר באווירה הזוגית הרגשית. אלעד התעורר. לא מיד, אבל הוא הבין שמה שהיה אחריות של שני – זו ההזדמנות גם בשבילו, לגלות גם את עצמו.
- מרחב אישי – גם בתוך זוגיות
שני למדה לעצור ולקחת לעצמה זמן התייחסות לעצמיות שלה, ללא התמקדות בסוגי התפקידים שיש לה. היא ראתה את עצמה כאישיות בפני עצמה. כך שכאשר בחרה להיכנס לתפקיד כמו אמא ורעיה, עשתה זאת מתוך תחושת מלאות וסיפוק עצמי.
- בחירה יומיומית בזוגיות חדשה
ליצור את הקשר מחדש. צעד אחר צעד, בשלבים, ובחירות אמיתית: להיות אנחנו בלי לוותר על האני.
כחודש ניסן שבו גנוזים כוחות החירות מאז יציאת מצרים, שחוזרים בכל שנה ושנה.
אני מזמינה אתכם לעבור את התהליך שעברו אלעד ושני, לפי השלבים הללו, ובכל פעם מחדש לגלות את החירות האישית, יחד עם העמקת הקשר הזוגי, כך ששניכם גם יחד, משתכללים יותר ויותר. בעיני, הזוגיות היא מתנה אלוקית שניתן לחוות בה יותר ויותר אהבה עצמית ואהבה זוגית.
