ככל שחלפו השנים וגדלתי, גדלו איתי החלומות שלי ועוצמתם התגברה. נערים ונערות רבים יוכלו להזדהות עם המילים שכתבתי ואני מקדישה את הטור הזה לזעקה של בני ובנות נוער – אל תמנעו מאתנו לחלום! תאמינו בנו, בחלומות שלנו! זה בוער בנו בעומקי עומקים של הנשמה. (הטור הזה נכתב בצורת מכתב, מכתב להורים שלי, ולהורים לנערים ולנערות שרוצים לחלום ולהגשים)
אמא ואבא היקרים, קודם כל אני רוצה להגיד לכם תודה על כל השנים שאתם מגדלים אותי במסירות אין קץ. מאז שהייתי תינוקת קטנטנה הרמתם וחיבקתם אותי, ניחמתם בעת נפילה. כשהגעתי לגן, הכנסתם אותי אליו עם חיבוק ונשיקה ובכל בוקר הפרידה הייתה קשה.
אחר כך כשעליתי לכיתה א’, בהתרגשות גדולה מלווה בחששות ופחדים החזקתי בידיכם. הידיים הבטוחות שלכם מסרבות לעזוב. עברו כמה שנים ואני נמצאת במקום אחר, מקום שבו הידיים מרפות מאחיזה. כבר איני צריכה שתרימו אותי על הידיים. גדלתי אמא, גדלתי אבא. אני מחכה לידיים אחרות, ידיים שפתוחות לקבל, שעוטפות בחום של אהבה.
אמא, אבא, לפעמים מרגיש לי שאני צריכה לעזוב את ידיכם הבטוחות. שאני צריכה לשחרר מהאחיזה, להרפות, ללכת באיזה שביל, באיזו דרך שתוביל אותי אל בירור עצמי, לחיפוש דרך למציאת עולם פנימי, למקום בטוח ויציב שאני רוצה ליצור בעצמי. לממש כוחות שבוערים בי, למצוא מקום לעצמי, מקום של יצירה, מקום של אהבה, מקום של עוצמה ואני רוצה לרוץ על זה בכל הכוח ועם כל העוצמות. לגלות שבילים חדשים.
אני רוצה לעשות את הדרך הזאת בעצמי ולפעמים צריך להתנתק. זה ייתן לכם גם הזדמנות להתבונן לתוך עצמכם. אני רוצה לצעוד בדרכי, להגשים חלומות ושאיפות גם אם הם כל כך לא מציאותיים. גם אם הם גדולים ממידותי.
אל תגידו לי שהחלום הזה עף גבוה מדי. תמיד אמרתם לי שהשמיים הם הגבול, והאמנתי בזה בכל לבי. החלום עודו בוער בי עד שאיני רואה את גבולותיו וצמצומיו. אני יודעת שאתם מתכוונים לטוב, שאני לא אפול ואתייאש. אבל לחלום הזה שבוער בי, אני חייבת להקשיב. וחייבת להגשים את הבעירה שבאה מעומק עומקים.
אמא, אבא, זה לא אומר שנטשתי אתכם, אפילו לא לשנייה. זה לא אומר שהתרחקתי ממכם וזו סופה של האהבה. אני יודעת תמיד שהבית הוא מקום לשוב אליו והוא המקור. אני יודעת שהידיים שהיו אז כשהובילו אותי בכיתה א’, כשפחדתי והרימו וחיבקו וליטפו, נשארו אותן ידיים מקבלות מחבקות מנחמות ומרגיעות. והן יהיו שם בשבילי תמיד. ויישארו בדיוק אותן ידיים. אך זו בחירה שלי מתי לשוב.
אמא אבא, אל תמנעו ממני לחלום, לחפש שבילים, לטעות וליפול, לחלום לי איזה חלום גדול, גם אם החלום הזוי מדי, שונה מדי או חולמני ולא מציאותי. אל תמנעו ממני את המקום הכל כך חשוב הזה, לחלום. אתם תראו בסוף שמתוך החלומות צומחת גם דרך סלולה, שמתגשמים בה חלומות. זה בוער בי כל כך. יום אחד גם אני אהיה אמא שתחזיק לבתה את היד ואז אני אקרא את המכתב הזה ואלמד גם אני לשחרר לעזוב את לה את היד ולתת לה לעוף עם החלומות שלה, כמו שאני חלמתי כשהייתי נערה.
אוהבת אתכם בתכם.
