הרב ביגון בראיון חשוף ונדיר: “לא ידעתי מה זה אומר להיות יהודי”

“הרבה אנשים מתחילים לחפש את עצמם אחרי הצבא, וגם אני נמניתי עליהם”, אומר הרב דב ביגון שחגג השבוע יום הולדת 81, ומגלגל את זיכרונותיו עשרות שנים אחורה. “תודה לאל עברו אצלנו במכון מאות כאלה, ואני מקווה שעוד יגיעו רבים. נולדתי למשפחה חילונית, גדלתי בחולון, ואת נעורי עשיתי בקיבוץ משמר השרון. חיפשתי את עצמי מגיל צעיר יחסית, אבל אחרי הצבא זה הלך והתחזק. אמנם הרגשתי שאני יהודי, אבל הזהות היהודית שלי לא הייתה קיימת. לא ידעתי מה זה אומר להיות יהודי.

“הייתי אז בן 24, רציתי להתחיל להכיר את היהדות, אז פניתי לרב ד”ר אהרון קלר ז”ל, רבה של נהריה, וביקשתי ממנו שיפנה אותי למישהו שיוכל לעזור לי בנושא. הרב קלר הפנה אותי לבנו מיכאל שלמד אז ב’מרכז הרב’, והוא הציע לי לדבר עם הרב צבי יהודה. הגעתי לישיבה, נכנסתי לבית המדרש, ומאוד מאוד התאכזבתי. הייתי בטוח שבישיבה יושבים וחושבים כל הזמן, לא היה לי מושג מה עושים בישיבה, ופתאום אני רואה את החבר’ה צועקים אחד על השני בהמולה גדולה.

“לאחר פרק זמן מסוים פתאום מישהו הכריז: ‘מנחה, מנחה’, והבחורים התחילו להתפלל. עמדתי בצד ולא ידעתי מה לעשות. אף אחד גם לא ניגש אלי כדי להסביר לי מה קורה. עלו בי תחושות לא נעימות. אחרי התפילה ניגשתי לרב צבי יהודה, הצגתי את עצמי ואמרתי שאני רוצה להכיר את היהדות, אבל שישיבה זה לא בשבילי. הוא שאל: ‘אז מה אתה רוצה לעשות’?, ועניתי שאני רוצה לחזור לעבודה שלי. הייתי אז מדריך ב’חברה להגנת הטבע’ בגליל המערבי. הוא הבין אותי ואמר: ‘תחזור לעבודה שלך, אבל תהיה איתי בקשר’.

“אחרי כמה ימים שלחתי לו מכתב, והוא כמובן החזיר, וכך שמרנו על קשר. הרב התעניין במה שקורה איתי, ובאחד המכתבים כתבתי לו שאבוא לבקר שוב. כמה חודשים אחר כך הרב שאל מדוע לא באתי לבקר כפי שאמרתי, ואחרי חצי שנה אכן הגעתי שוב לירושלים. דיברנו שוב, התרשמתי מאוד מהחום והאהבה שהוא הקרין כלפי, ובעיקר מההקשבה האדירה שלו למה שאמרתי. בסוף השיחה אמרתי לו שאני רוצה ללמוד בישיבה שלו. הישיבה אז בדיוק עברה מרחוב הרב קוק לקרית משה והיו בעיות עם הפנימיות, אז הוא הזמין אותי לגור בבית שלו. זו הייתה תקופה מופלאה. היינו אוכלים יחד, מדברים המון, ממש כמו חברים. באתי מעולם אחר, אז לא ידעתי מי הוא היה באמת וכמה אנשים העריצו אותו. חשבתי שמדובר ביהודי מבוגר וחביב.

“זה די לא יאומן, אבל דיברתי איתו בשפה ממש חופשית. למשל, למדתי אז קצת הלכות שמירת הלשון, ובאחת השיחות שלנו הוא דיבר בחריפות נגד אלימות החרדים בהפגנות השבת, אז ברוב תמימותי אמרתי לו: ‘אדוני, אתה מדבר לשון הרע’. הוא שאל למה, אמרתי לו שאסור לדבר רע על אף אחד – גם אם הוא מתנהג לא כראוי. הוא שאל: ‘אז מה אפשר לעשות’, ועניתי: ‘תיגש אליהם ותגיד להם שאסור לזרוק אבנים, קל וחומר בשבת’. הייתי כל כך תמים. בסוף השיחה אמרתי לו שאני מתכוון לגשת אליהם בהזדמנות קרובה, ולעשות זאת בעצמי.

“זמן קצר לאחר מכן זה אכן קרה. באחת השבתות הלכתי לשכונת מוסררה, ונעצרתי ליד מגרש כדורגל שבו ילדי השכונה היו משחקים, בעוד ילדי מאה שערים עמדו מחוץ למגרש וזרקו עליהם אבנים. ראיתי מה קורה, ואמרתי לילדים שמדובר בסכנת חיים. ושאבנים זה מוקצה בשבת. הם כמובן לא הבינו מאיפה נפלתי עליהם. אגב, צריך לומר שהילדים של מוסררה לא היו צריכים את העזרה שלי. הם ידעו להגן על עצמם טוב מאוד, וגם להחזיר. הילדים של מוסררה לא היו פראיירים”.

כל האורות שבחדר

“עם הזמן שחלף, נוצר קשר אישי חם ביני ובין הרב צבי יהודה, שרק הלך והתחזק. השתתפתי בהמון שיעורים שלו, שיתפתי אותו בהתלבטויות שלי, והוא היה מאוד נוכח בחיי. לא היה לי קל בישיבה, כי לא הייתי רגיל ללמוד, וגם הארמית הייתה קשה עבורי. לאחר שלמדתי עשר שנים בישיבה, אברך נשוי עם ילדים, באחד השיעורים שהתקיימו בחדרו הקטן למדנו את ספר ‘אורות’ של אביו הרב קוק זצ”ל, ותוך כדי השיעור דפקתי על השולחן ואמרתי לרב: ‘אורות, אורות, אורות, אבל כל האורות הם כאן בחדר. מה עם עם ישראל? גם הם גם צריכים את האורות האלה!’. הרב הושיט את ידו לכיווני, הסתכל עלי ואמר: ‘נו, נו’, תעשה! מה’נו’ ‘נו’ הזה, קם מכון מאיר. בקיבוץ למדתי שצריך לעשות, לא רק לדבר, והחלטתי לפעול למען קירוב רחוקים.

קרדיט: באדיבות משפחת מניטו

“בתקופה ההיא, לאחר מלחמת יום כיפור, הייתה התעוררות גדולה בעם ישראל, ורבים רצו להתקרב ליהדות. המלחמה הייתה זעזוע אחד גדול, שגרת החיים נפגעה באופן משמעותי, והרבה אנשים התחילו לחשוב מה זה אומר שהם יהודים, מה  הם עושים כאן בכלל, וכו’.

“בעקבות כך התחילו להגיע ל’מרכז הרב’ חבר’ה שרצו להתקרב, ראיתי שיש ביקוש, אז החלטנו להקים מקום שיהיה כתובת לכל מי שרוצה ללמוד יהדות. קראנו למוסד שהקמנו ‘מכון מאיר’, על שם מאיר ליפשיץ הי”ד שנהרג בתעלה. הוא היה תלמיד חכם, למד הנדסה במכון לב, והיו בו מסירות נפש עצומה למען עם ישראל, אהבת התורה ואהבת ישראל. זה היה לפני 47 שנה. בקיץ תשל”ד הקמנו את מכון מאיר.

“הרב כמובן בירך ועודד אותי, וכתב לי מכתבי חיזוק. הרב גם ליווה אותנו, והתייעצנו איתו מה ואיך ללמוד. כך גם הקמנו את מכון אורה, ואת כל שאר המחלקות של המכון. לצד זאת, הקשר עם הרב נמשך כל הזמן. חלק מתלמידי המכון היו מגיעים לשיעורים שלו, ואת בוגרי המכון היינו מפנים למרכז הרב.

“הייתה לי נטייה לעסוק בחינוך כבר מגיל צעיר”, מסכם הרב ביגון. “לדעתי החינוך הוא העניין הכי חשוב בדור שלנו. לפעמים שואלים אותי למה אני לא עושה דברים אחרים, כמו ללכת לפוליטיקה למשל, ואני תמיד עונה את אותה התשובה: “הדבר הכי חשוב עבורי הוא לחנך ולזכות את עם ישראל”.