הפעם זה ממש “דבר בעתו” – סיכום סוגיית “כוחי ועוצם ידי” בפרשת השבוע “עקב” בה נכתבו הדברים. בפעמים הקודמות ניסיתי למקד את תשומת הלב בשני יסודות בסוגיה: האחד – העובדה שמי שקורא את הפסוקים חש בלי ספק קושי: המסר “לא זורם חלק”. אם הקו הרעיוני הוא אזהרה ושלילה של תפיסה בעייתית, “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלוֹקֶיךָ… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה” – לא מסתדר הטון החיובי במילים הבאות: “וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱלֹוקֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה”.
היסוד השני הוא שימת הלב לכך שהקושי אינו רק בפסוקים, אלא במציאות. איך היהודים מתנהגים בפועל בנושא ההשתדלות והיוזמה בחיים? במישור הפרטי והכללי, בגשמיות וברוחניות – מתברר שיש שני כיוונים, שקראנו להם: “שמאלי קיצוני” ו”ימני קיצוני”.
הכיוון השמאלי מכריע לשלילה: “כוחי ועוצם ידי” הוא איסור וחוצפה כלפי שמיא, חלילה. מכאן באה התנגדות לכל דבר לאומי, מדיני, צבאי. אלא שעמדה זו נתקלת בקושי עצום מול המציאות עצמה, שבה כן מוצאים ומגייסים המון “כוח וחיל” לעסוק בכל תחום אחר: פרנסה, פוליטיקה, חברה וכד’.
הכיוון הימני מכריע לחיוב (ע”פ המקובל כ”שיטת הר”ן בדרשותיו”): מצווה וחובה לזכור שה’ יתברך נותן כוח לעשות חיל, וממילא לנסות לגלות ולמצוא את הכוחות הקיימים בנו מאת הבורא, לפתח אותם, ולהשתמש בם לטובה ולברכה בכל תחום ונושא, פרטי וכללי כאחד. גם בשיטה זו קיים קושי מציאותי, כי “בחיים האמיתיים”, כאשר העיסוק בגילוי הכוחות העצמיים והעצמתם, והשימוש בהם בפועל, הופך למרכז תפיסת העולם – באמת לא פשוט לזכור את ה’… גם אם משלמים “מס שפתיים” ומכריזים תדיר ש’ברור, ה’ נותן כוח לעשות חיל, מי לא יודע?’ – בסוף אתה עלול לגלות שהעיסוק בעצמך ובכוחותיך הרבה יותר מעניין אותך וחשוב לך מן הקשר החי שלך עם הקב”ה. והרי זהו בדיוק החשש של השיטה השמאלית, ובעצם החשש של התורה עצמה, נכון?
וכאן בא הרמב”ן, אביהם ואוהבם של ישראל, ומגלה את ענקיותו החינוכית. בפירושו לתורה על פרשייה זו, לאורך כמה וכמה פסוקים הוא חוזר על יסוד פשוט: אם תזכור שה’ דואג לך גם כאשר אין לך כוח בכלל – תדע שהוא הנותן לך כוח לעשות חיל, ואז תצליח. מדוע? כי העיקר אינו ‘מה מותר ומה אסור לחשוב לפי התורה’, אלא ‘מה מקרב אותנו לאבינו שבשמים’, כלומר “תודעה אמונית חיה”. ואלו דבריו: “ידוע כי ישראל גיבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף. ומלכי כנען – במלחמה נצחו ישראל אותם (=ולא בנס). על כן אמר: אם תחשוב ‘כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה’ (=תתמקד יותר מדי בעצמך ובמימוש כוחותיך) – תזכור השם שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כוח ועוצם יד כלל! ותזכור עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם, עשה לך כל צורכך. אם כן, גם החיל הזה אשר עשית בכוחך – השם הוא שנתן לך הכוח כאשר עשית אותו. ואם תשכח את השם, יכלה כוחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם, כי כל עוזבי ה’ יכלו”.
הרמב”ן מציע להתבונן תמיד היכן יד ה’ מושיעה אותנו באהבתו, גם באתגרים עצומים שבדרך הטבע אינם לפי כוחנו, ודווקא משם לקבל כוחות, ולהשתמש בהם מול אתגרי החיים הטבעיים יותר, בידיעה שה’ איתנו תמיד.
לסיכום: מטרת התורה בסוגיית “כוחי ועוצם ידי” אינה רק לתת לנו הוראות: מה לומר ומה לא, מה לחשוב ומה לא. אבינו שבשמים רוצה שנהיה דבוקים בו ומחוברים אליו בכל חיינו, בכל כוחותינו ודרך כל מצבי החיים שלנו. לכן עלינו לברר אלו כוחות הוא מעניק לנו, ולזכור שבכך הוא מלווה אותנו, מגדל ומעצים אותנו, ותמיד נמצא איתנו – להושיע, לברך ולהצליח.
