שני עצלנים כרוניים עמדו בצד הדרך וניסו לעצור טרמפ. מקץ כמה רגעים עצר להם רכב בריחוק 100 מטר ממקום עמידתם. רטן האחד ואמר:
“אוף הוא עצר לנו בדיוק היכן שרצינו לרדת”…
חיי האדם מתחילתם ועד סופם הם דרך מתמשכת. בראשית חייו הוא נישא אמנם על כתפי אחרים הדואגים לכל מחסורו הפיזי והנפשי” על גבם הוא רוכב ומלאכתו נעשית על ידם כי יסוד הבחירה והעמל טרם בשלו בו” והם מחוץ להכרתו ויכולתו. אך ככל שיגדל הוא כבר צריך להיות “חי נושא את עצמו” ולקשור עצמו בקשר אמיץ עם כל חוקי ההשתדלות והבחירה” העמל וההשתלמות” כי האדם קרוי “מהלך”. כל ימיו הוא צריך לצאת מן הכח אל הפועל” להלך ברגליו שלו ולמעט את ציפיית הכזב ש”מלאכתו תיעשה בידי אחרים” פן יהיה גורלו כגורל העצל שעליו נאמר בספר משלי: אמר עצל ארי בדרך שחל בין הרחובות… וכדרשת חז”ל על זה” כי מי ששקוע ב”עולם העצילות” פיו מלא תואנות אמתלאות ותירוצים להיפטר מעמל יומו ואין לו ענין כלל עם “עיבוד ותעשיה”” שיכלול ותיקון” כי אם הישארות במצב גולמי חסר תיקון ולא יתקיים בו “קום והתהלך בארץ בתרמיל ובמקל”” רק יעמוד ב”צידי דרכי חייו” ויצפה כל ימיו לטרמפ-Trump” לרכוב על גבם של אחרים” לגמוע מרחקים לא ברגליו שלו אלא כפונדקאי טפיל הנהנה מעמלם של אחרים” ומידת העצלות שלו תלך ותתפח עד שלא ירצה להתאמץ ולצעוד אפילו “כברת ארץ” קצרה. וגם אם יזדמן לו בעל חסד ויעצור לו בחריקת בלמים 100 מטר ממקום עומדו עוד יאמר: מה מועיל לי זה הרי שם הייתי צריך לרדת.
“טמן עצל ידיו בצלחת נלאה להשיבה אל פיו”” שאפילו פעולה קלה כזו של הגשת המאכל לפיו הצריכה לפעולת האכילה הנחשקת מצד הטבע “אפילו אותה יקשה לו לעשות.
