אב קמצן לקח את בנו יחידו
לשוק יום לפני בר המצווה שלו וקנה לו תפוז.
תשע שנים לאחר מכן ביקש ממנו בנו ביום חתונתו לקנות לו פחית קולה.
השיב לו האב:
“הרי אתה יודע שלא מומלץ
לשתות אחרי שאוכלים פרי”…
והלא חלפו 9 שנים מאז?!!
כשמידת הקמצנות שולטת בנפש” על פיה ישק דבר ורישומה חולש על כל הזמנים שיבואו. וגם אם יחלפו שנים רבות היא לא תפנה מקומה למצבים חדשים המבקשים את שעתם היפה אלא תכוף את עצמה גם “חוץ לזמנה ומקומה”” ועוד תבקש ליפות את שתלטנותה בטענות שיש בהן כביכול קורטוב של מוסר וטעם לשבח” כדי לכסות ולטשטש את תרמיתה וחוזק ידה. הקמצן דעתו נתונה לממונו לבל ידח ממנו נידח ולא תכלה ולו פרוטה אחת מכיסו. ואם כבר יוציא הוצאה קלה תנצור הקמצנות פעולת הוצאה מועטת זו ל”זכרון עולם”. עינו תהא צרה וקפדנית בהוצאה נוספת גם אם תהיה לאחר עידן ועידנים ואף אם היא בעבור “שאר בשר” כבנו יחידו וגם לכבודו של אירוע כה משמעותי כחתונת בנו ויום שמחת לבו. אבל כיוון שסוף סוף מצפונו של הקמצן מייסרו על כך ונפשו יודעת מאד שהקמצנות אינה מידה יפה” יתאמץ לשחד עצמו ואת בנו ו”ציד בפיו”” להערים ולומר שלא קמצנות יש כאן אלא דאגה לבבית למנוע מנהג שאינו ראוי כ”שתיה אחר אכילת הפרי” אף שתשע שנים עברו מאז בא הפרי לפיו של הבן. אך לפני הקמצן יתייצב אירוע עבר זה כמו חי כאילו זה עתה אירע וירע לבבו מתת לבנו ויצדיק קמצנותו. וכן עשיו ש”עברתו שמרה נצח” על יעקב אחיו ולא הניחה לרגשות חמלה ומחילה לצמוח בשדה נפשו הפראית אם לא שיד ה’ היתה בדבר להפוך מידת שנאתו בדרך נס ונשק ליעקב בכל לבו לפי אחת הדעות בחז”ל.
ובדומה לזה אמרו חז”ל שלא יהא אדם אכזר מלמחול היינו שלא יתפשט רושם הכעס” כרושם הקמצנות” על “זמן זמנים זמניהם” בלא גבול” אלא יניח תכונת הרחמנות הישראלית ללבלב בשדה הנפש ולמחול לו בלב שלם.
