ככל שאנו נהיה שמחים יותר, גם הסביבה תהיה שמחה יותר.
השמחה מתחילה תמיד מהאדם עצמו. האדם השמח הוא האדם העצמי, המרגיש את עצמיותו, והאדם העצוב הוא האדם שמרגיש שהוא מעוצב על ידי מישהו אחר או על ידי החברה, ומביט על עצמו מבחוץ, בעיקר איך הוא נראה בעיני אחרים.
האדם השמח חי בהווה וממצה את הכאן ועכשיו, והעצוב דואג מהמחר, או מתרפק על העבר. האדם השמח הוא האדם הכללי יותר, המרגיש שהוא חלק מן הכלל, מהאומה, אכפת לו מאחרים ויש לו ערכים, והאדם העצוב הוא האדם האגואיסטי, המבקש רק לעצמו.
האדם השמח הוא האדם העניו שמסוגל לראות כמה הוא עדיין רחוק מתיקונו, אבל הוא שמח בחלקו כלומר בעצם חיוּת נשמתו. הוא יודע שלפעמים הוא נכשל אבל לא מתרגש מזה. האדם העצוב נופל מכל כישלון, מתייאש מעצמו.
השמחה באה בהיסח הדעת ולא תמיד האדם השמח יודע שהוא שמח. יש שמחה שנובעת מאהבת ישראל ונתינה לכל אחד.
יש שמחה אדירה הקשורה להצלחה, לא הצלחה או הישג חיצוני שהשמחה חולפת, אלא שמחה של אדם שהתגבר על מידה רעה. השמחה מאפיינת את האדם המאוזן, העוסק בצורה הרמונית בתחומים שונים – עובד, לומד, יוצר, חי את ילדיו, את אשתו, את גופו, את תפילתו, הכול בעוצמה.
הוא מסוגל לפעמים להתבודד בלבדיות בונה ולפעמים להימצא בתפקידים כלליים. השמח מוכן ללמוד מכל אדם ואינו מעוניין להיות בשליטה, כי את השליטה הוא מפקיד בעיקר בידי ה', מתוך הכנעה אליו. אם כן, השמחה היא בניין שלם, ואשרי מי שנמצא בתוכה.
בפורים אנחנו אמנם עוסקים בכל התנאים של השמחה בתוך יום אחד. אבל לדברי חז"ל השמחה האמיתית היא זו שמופיעה בזמן הסרת כל הספקות, כל העמלקים שבלב, כי אין שמחה כהתרת הספקות.